FANDOM


תפריט האתר: מונטאז' חלקי הסיפור, חלקי השחקן, חלקי העולם, אירועים, היסטוריה, עולם, כוחות ומתנות, קישורים, בעלים: אין


  • משתתפים בסיפור:
  • זרם: חשכה.
  • משתתפים נוספים: פתוח.
  • צורת הרצה: דף משחק בוויקי


זירת הרצח עריכה

הבית, מואר בזרקורים, מוקף על ידי שוטרים וסקרנים, עמד בקצה רחוב. הגויה, עליה שמו שמיכת כותנה בהירה, בלטה כמו מורסה בגינה של אותו הבית. וכמו מורסה שהתפוצצה, אפשר היה לראות כתמים אדומים מתפשטים על השמיכה.

קולות סקרנים והמולת הסירנות יצרה סימפוניה שראויה למוות.

בינות לצללים עריכה

לצלילי הסימפוניה, בינות לצללים, דמות צופה בריקוד האורות. חליפה, נעליים מבהיקות, בלורית רעננה.

"אדום וכחול", חושבת הדמות ומציתה סיגריה. "ליין קלאסי בדיסקו מנאייק". ולמה לא? הרי גם ככה הוא לבוש לאופרה. הוא ממשש את התעודה בכיסו, לוקח שאיפה, כאילו מיותרת, וצועד לעבר הדם.


ככל שהוא מתקרב לבית, כמות הרעש עולה פלאים. נדחק בינות לסקרנים וסקרניות, אנשי טלוויזיה, רדיו, אמהות עם כלבים, כלבים שמחפשים ליטוף, לפחות שתי מכוניות שהאזעקה שלהם פועלת, ומבחר של שוטרים במדים ובאזרחי, הוא מוצא את עצמו ליד הגדר.

שם, נשענים על השער, עומדים מספר שוטרים, עם כוס מהבילה של קפה, מדברים על המבצע בדרום. "שלוש קילו חבוב", טופח בעל כרס על כרסו, "שלוש קילו...". השוטרים מסביבו מגחכים.

"שלושה קילוגרם זה יפה מאד רס"מ מושקוביץ', מסביר הזר את פניו הנאות, עיניו מצומצמות כשהוא קורא מהלוחית הזעירה בקדמת מדיו של השוטר. "ובאיזה חודש אתה? לא, אל תתאמץ לענות לי, שלא יטפטף לך הקפה, רק תצביע לי על הקצין האחראי פה. לא, גבר, עם היד האחרת. חבל על הקפה. תודה ולבריאות."

הזר פונה לעבר הקצין ואז עוצר בפתאומיות, מסתובב בחזרה לעבר הסמל ודולה את ידו מהכיס כשהיא אוחזת באיזו תעודת זיהוי רשמית. הוא הופך את את התעודה ושולף מאחוריה שטר מגוהץ של מאתיים ש"ח. "יש לי תחושה שאנחנו נשארים כאן, אז מה דעתך לשלוח איזה שוטר למקום שם בפינה להביא לנו קפה אמיתי וקצת סנדביצ'ים ועוגיות? רק שיביא חשבונית. ובשבילי כוס מים רותחים בבקשה. תודה".

הוא מחזיר את התעודה לכיס ופונה שוב אל הקצין.

רס"מ מושקוביץ' מצמצם את עיניו בבוז, מסתכל מעלה-מטה על הזר, מחפש תשובה טובה, מתעלם מהתעודה ומתוכנה. מאתיים ש"ח והמחשבה על קפה, סנדביצ'ים ובירה נראים מעודדים את רוחו. הוא פונה צועק על מושיק, "מושיק, תביא לנו קפה מחוזק וקצת בירה. ותראה כמה סופגניות 'תה יכול בשאר".

הקצין שמתגלה כאשה רזה ומטופחת בשנות הארבעים, אורנה כהן-שטטמפלר כפי שתגית שמה מורה, בוחנת את הזר באיטיות ובזהירות. בתנועה רגועה היא מסמנת בידה לכיוון התעודה, מבקשת לראות אותה שוב ובידה שלה. היא נושמת נשימה עמוקה, מוציאה אותה, מחכה.

ריח עמוק של דבר-מה מרקיב מתאבך ברוח, נושב מהבית, עובר דרך האורות הכחולים-אדומים בחצר. ניתן לראות את קצה ידה של הנרצחת, מתוך השמיכה, כמעט מגיעה אל הדלת, כששאר גופה מוחבא מתחת לשמיכה המוכתמת. מעליה הצלם המשטרתי מנציח את הזוועה.

"סנ"צ שטטמפלר", מתחייך הזר לאחר שהוא בוחן את מעילה של הקצינה, "תענוג לפגוש אותך פנים אל פנים. שמי תדהר, מחלקת חקירות מיוחדות של הלגיון". כשהוא מניח את התעודה בין אצבעותיה המצפות של השוטרת הוא אוחז לרגע בידה בחושניות מרומזת ובוחן את אצבעותיה. מניקור מושלם. כמעט כמו שלו.

"אוחיון ממרחב יפתח מחזיק ממך איזה סוג של גאון, בתחום הבלשי אם לא בפיקודי. 'מתבזבזת על הכחול' היה הניסוח, אם זכרוני אינו מטעה. אז חוץ מזה שהרס"מ שלך צועק מול כולם שהוא שותה בירה בתפקיד, מה את יכולה לספר לי על..." עיניו נעצמות לרגע ונחיריו מתרחבים "...הארוע?"

הקצינה מתקרבת אל הזר, מסבה את ראשה לראות אותו טוב יותר למרות הצבעים המרצדים של אדום וכחול. מתעלמת מנגיעתו היא לוקחת את התעודה ובודקת אותה ביסודיות. "אה," היא אומרת, "אחד מאלו". היא זורקת את התעודה רס"מ מושקוביץ', "תתקשר ותבדוק שאכן הוא אמיתי. אם כן, שלח אותו פנימה אלי" היא אומרת.

היא מסתכלת על הזר, בוחנת אותו היטב, בוחנת את ידיו, גופו, לבושו, את כולו. "ומה אוחיון יגיד עליך, אני תוהה. תגיע, ונראה אם תעמוד בקצב", היא פונה והולכת לדלת הבית.

תדהר משחרר הנהון של הסכמה לעבר מושקוביץ וממשיך אחריה. "אני לא חושב שאוחיון היה מספר לך יותר ממה שמושקוביץ היה יכול לקרוא בתעודה שלי, בהנחה שהיא היתה מנוקדת, ואני יודע שאת לא חושבת שאני מספיק טיפש בשביל להתחזות ללגיונר". הוא עוצר בפתח הבית, תולש סיגריה מזווית פיו וממלמל "בברור לא תוכלי לבחור בגביע שלפנייך".

"בקיצור, סגנית ניצב", הוא לוקח שאיפה אחרונה מהסיגריה ומכבה אותה לתוך כלי קטן וכסוף שהופיע בכף ידו, "אם לא תזרקי לי מוקשים אני אעשה את המיטב לעמוד בקצב מעורר הקנאה שלך. אחרת אני אצטרך לרקוד מאחורייך כמו טמבל, ואין דבר פחות מחמיא לגזרה מלגיונר מתוסכל".

הקצינה מסתכלת על תדהר. היא לא נראית כמתעניינת בחוש ההומור שלו, אלא מסכימה ומהנהנת, במלוא הרצינות, עם המסקנה שלו. היא מסמנת בידה סימן לא ברור, עושה סיבוב קטן בכף ידה, ומחווה לעומת הגוויה מכוסת השמיכה המוכתמת. "אין כאן אף אחד שמסוגל לענות לך בשנינות הנדרשת," היא מציינת ביובש קל, "תאלץ לבזבז אותה עלינו. אנו מצידנו ננסה להכיל אותך ואת הלגיון שלך. דבר שמביא אותנו לדרמה הבאה..." היא מחווה בראשה לכיוון הגוויה המכוסה והגינה.

כשתדהר עובר את הגדר, שוב עולה בו התחושה המוכרת של הכניסה ללוע הסכנה, אדרנלין מציף את ראשו, סחרחר לחצי שניה, הוא נושם נשימה עמוקה מתרכז בריח הרקב, מתרכז בלהבין במלוא חושיו את שקורה מסביב.

ל-ינוקא, חומחי עתיק יומין, אשר חי לו בבלבול תמידי בתוך מוחו של הזר, תמיד קשה להתעורר מתוך החלומות, לצוף אל החוויה החיצונית, לקלוט ולהגיב. הוא לוקח כמעט חצי שניה, בתוך החומר האפור, בה הוא עצבני מעודף מידע, הוא מבלבל את הזרמים בעצבים מהאוזניים, גורם לסחרחורת קלה, משחרר קצת אדרנלין (הוא מכור לטעם), מכרסם RNA שאמור להיות מצחיק, וכך מוכן יותר הוא חוזר לבחון את החושים.

בוחן את סביבתו, תדהר רואה חצר מוזנחת. עצי לימון מפזרים פרי צהוב-רקוב בסביבתו. הריח החזק של הלימון מבלבל ומסווה את ריח רקב, והוא מתרכז ומנסה לחוש את הריח, ינוקא, בוחר לו כמה מאות תאים, בונה מעגל זיהוי, מוסיף כמה תאים אפורים מהפונס לייצר פידבק-חיובי, בוחר את התאים שימותו מתוך האונה המצחית, מחבר אותם למעגל, ולסיום נותן לדבר את השם ריח0, ולפתע הוא כמו שולט בריח, פולה ממנו שכבות בתוך שכבות, עד שהוא מגיע לריח הרקב. ריח של צמחים רקובים שעמדו זמן רב ובתוכו משהו חייתי יותר, איש זאב. יחד עם ההבנה הזו מבליח ריח של איש זאב שנמצא מטרים ספורים ממנו ולא היה מורגש עד כה, מבט מהיר מגלה את דני עוז.

ברוך רב שובך, יונה, חושב תדהר בהברה אשכנזית לתוך הממשק הנוירולוגי. הוא מעולם לא הסתדר עם שמות הדגמים המסובכים ו־"ינוקא" נשמע כמו שם גן ילדים, אבל "יונה" תמיד ישב בתוכו פיקס. הנביא שנבלע בתוך מפלצת כדי להזהיר את הלא מאמינים בדיוק מפני הדבר שבו הם לא מאמינים.

לפעמים הוא לוקח את זה הלאה, ומזכיר לעצמו שהם יכולים להרשות לעצמם להמשיך ולא להאמין בדבר הזה רק תודות ליונה שעוצר את הדבר מלטרוף אותם; אבל בשלב הזה, שמכה לאחרונה בחוזקה יתרה, הוא כבר לא לגמרי מבדיל בין החומחי לבין התודעה שלו עצמו. ובדיוק מזה הרי תמיד מזהירים.

אבל זה לפעמים. כרגע הוא בדיוק בקצה השני. יום אחד עוד נצליח לעשות את זה לפני שהזאב דופק בדלת, הוא חושב בטון מעודד בזמן שיונה משחזר בתוכו את כל זכרונות הלגיון הרלוונטיים למזדאב השמן שמולו. ושמע, אני אצטרך עוד מידע על השטטמפלר הזאתי. פצצה. אני רוצה לבדוק את סטאטוס הגיוס שלה, לראות מי ממונה על זה. וגם תיקים אישיים. היא לא נראית לי בחורה של פרחים. אולי יין. אולי קודם מין אקראי ואח"כ מתנות. אני רק מקווה שהיא לא מעדיפה בחורות.

קול כחכוח עמוק מנפץ אותו משרעפיו. "כן מר עוז", הוא מתחייך, "באמת ערב מקסים. אפשר לשאול אותך, כנציג מקומי של הלגיון, מה אתה עושה במחוזותינו הגבוהים? הייתי מצפה שהקידום הזריז ישאיר אותך קבור עד הגרון במלח".

דני, שמן משמעותית יותר מ-רס"מ מושקוביץ', עיניו החזיריות שקועות עמוק עמוק בקפלי השומן שעוטפים את פניו, כאילו היה תינוק מגודל, מסתכל באדישות בחזרה. בניגוד לרס"מ, קשה לפספס את האינטלגנציה הכמעט חייתית שבעיניו ואת הכוח העצום שמתחבא מתחת להרי השומן. דני מביט מעבר לגדר, מסתכל לכיוונה של אורנה, מחכה לאישור. היא מנענעת את הראש בשלילה. "אחד זה ההסכם, ואחד יהיה כאן. אתם רוצים, שחקו בכסאות מוזיקליים", הדבר מעלה חיוך דק על שפתיה.

דני מרים את גבותיו, "עדיף לך להתעסק איתנו מאשר איתם", הוא מצביע על האורות הכחולים-אדומים המתקרבים, "מתנה באדום, לאשה הכחולה אדומה".

הקצינה מצמצמת עיניה, מסתכלת לכיוון עליו הוא מצביע, "כן, כולם מגיעים היום".

דני מסתכל לכיוון הזר, "מה אתה עושה כאן?" הוא שואל בגסות.


רכב משטרתי גדול עוצר מחוץ לבית ועליו הכיתוב מז"פ, מהרכב יוצאות ארבע דמויות, שלשה לבושות בלבן ואחד לבוש במעיל עור ארוך ומוט הליכה כבד בידו והוא מוביל את השלשה אל תוך הבית.

תדהר מעיף מבט מאוכזב לעבר רכב המז"פ (יונה, אדומים בשטח, לפקוח עיניים) ואז נועל מבטים עם הר האדם (לערכים מאד ליבראליים של אדם, בכל אופן). "אני כאן בגלל הבינגו, דני, לא בגלל הבונזו. מכיר את המשחק הזה עם הכדורים הקטנים שחורצים גורלות? בטח שאתה מכיר. רק אל תשכח, לטובת המשחק, שלמרות שאני לא אחד מכם, אני בפירוש לא הם. וזו החלטה של המועצה שלהם. חוץ מזה, בוא נודה, גם אתם לא ממש אתם מאז אפריל שעבר".

הוא משאיר את העיניים החזיריות בקצה שדה הראיה שלו ופונה לשטטמפלר כמו לוחם שוורים שמנופף לקהל. "ליבשן, את אומרת ואנחנו עושים. נגיד שלום לאחינו חוורי הפנים, או שאת באמת רוצה לראות אותי משחק כסאות מוזיקאליים? ראי הוזהרת: אני מאד מוזיקאלי".

החברה של מז"פ נכנסים פנימה, שלשה ברנשים חיוורים לבושים בחליפה לבנה שנועדה לשמור על זירת האירוע נקיה ובראשם אדם מוצק בלבוש שחור [ארבעתם ערפדים] נכנסים, קליין צועד קדימה, האחרים נשארים מאחור וסוקרים את האיזור במבט חשדני.

"זיהמתם לי את הזירה" האחד מסנן לעברה של הקצינה - אורנה כהן-שטטמפלר, ובוחן באופן חשדני את הנוכחים.

הקצינה בוחנת את מארק בעיון. עד היום היא רק ראתה אותו מרחוק, "תראו, אתם יכולים לשחק במי יותר ממי, אבל בסופו של יום," היא מסתכלת על תדהר, דני וקבוצת המזפניקים, "אתם תעמדו בהסכם כמו ילדים טובים. נציג בודד מכל גורם יכול להשתתף. זה אומר, שמהלגיון רק אחד מכם יכול להכנס פנימה". היא מצביעה על דני ותדהר.

"גם ממכם, אחד. אתם מהנסיך, נכון?", היא פונה למארק קליין בשאלה.

בזמן שכל הדרמה וההתרחשות קורים, יונה מנסה למלא את סדרת הפקודות המורכבת שקיבל מתדהר. יונה, שיא הטכנולוגיה ויתכן אף צעד אחד קדימה, הוא חומרה מהמתקדמות שהלגיון הצליח לחכור ממחר היום. חומרה שמסוגלת לתקשר עם המוח דרך רשת עדינה שהוטמנה בראשו של תדהר בניתוח מורכב. התוכנה שרצה על החומרה, יונה, תוכנתה על ידי מיטב ממתכנתי הלגיון והיא בעלת יכולות מתקדמות ביותר של איתור והצגת מידע בזמן אמת.

ינוקא, ראוי לציין, הוא חומחי. ינוקא בנוי מתאים, חלבונים וכמובן קבוצות די.אנ.אי עתיקות יומין. ינוקא הוא יצור חי שהתיישב לו במוחו של תדהר בזכותו של יונה (מבלי ידיעתו או הסכמתו של תדהר. אחר הכל, מהו האדם לחומחי?). קצת כמו אבן הרוזטה, יונה איפשר לינוקא להבין את תדהר מעט יותר. לינוקא, יצור ששורשיו חוזרים עוד לעידן הדינוזאורים, יצור שנאלץ במרוצת הדורות להצטמצם לכמות תאים הנמדדת במאות בודדות, הפזרנות של המוח האנושי לא נראתה אפשרית. עד יונה והמבנה המגשר שהוא.

השניות עוברות, נהיה לא נעים בעליל לרוב הנוכחים והקצינה שטטמפלר אומרת "הבה נתקדם. אלא אם אתם מחליטים אחרת, אתה", והיא מצביעה על תדהר, "ואתה", היא מצביע על מארק, "הנציגים ולכן תכנסו. בואו איתי".

מארק קליין מביט בה בחביבות, "ילדונת... לא באנו לעשות לך בלגאן, אנחנו כאן רק כדי לדאוג שאירוע לא יצא מהגבולות שלו, אם זה לא מפריע לך כמובן". קליין מסמן לחברה שלו להתחיל לגדור את הזירה [בסרט צהבהב ועליו הסימן "משטרה - זירת אירוע - אין מעבר"],

קליין מביט בחצר בה נחה הגוויה


ולאחר, הוא ניגש לבחון את את הגוויה של הגברת עם הנעל הבודדת עצמה...

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית