FANDOM


האתר: מונטאז' חלקי הסיפור, חלקי השחקן, חלקי העולם, אירועים, היסטוריה, עולם, כוחות ומתנות, קישורים, בעלים: אין


אורנה שטטמפלר - לישה נסיונית עריכה

בדירה קטנה ומרוהטת בצפיפות ברח' הפרדס שבתל־אביב, ממש קאצנשפרונג מהגן־החיות, יושבת אורנה הקטנה, לועסת טבלת שוקולד וקוראת בכרך של אנציקלופדיה תרבות. מצד אחד, מהחלון, נשמעות נביחותיהם של הבבונים. משהו מרגיז אותם. מהצד השני, מהמטבח, נשמעות צעקותיה של אוֹמַה שיושבת לקפה עם חברה.

אורנה יודעת שהן שם כדי לדבר על דברים שהם נישט פור דן קינדן, אבל הדירה קטנה כי אומה השאירה את כל הכסף שלה בוינה ואוֹפַּה לא הספיק לעשות לה חדש לפני שהוא מת, אז את הצעקות אפשר לשמוע. וגם את אומה מקנחת את אפה.

...

- "ורקליש?! היא תגיד לי איך לעשות קינדרשטובה לילדה? בשביל שהיא הפראו דוקטור טראמר? ואחרי ההפתעה שהיא קיבלה לגבורטזטאג שלה – במקום גשנקטיש ועוגה עם נרות סידרו לה להתעורר בלי אמא ואבא. והיא תגיד לי לא לתת לה את הנחטיש לפני הארוחה? זה הרי אפשר צום פלאצן מזה! איפה אני עוד פעם אראה את החיוך של הבת שלי המסכנה אם לא בפרצוף של אורנישה?"

...

- "קחי לך שטרודל. לא הכנתי שלאגזאנה, כמובן, גוט בהוטה שיהיה פה בחנות את הפרודוקטים שבן־אדם צריך". קולה של אומה נשבר, כאילו דווקא על הקצפת מותר לה לבכות. "וההיא!", היא מתפרצת, "רק כל היום קוראת וקוראת! לא מדברת, לא עונה, רק לוקחת עוד שוקולד ועוד ספר. איך אפשר לעשות שטרודל מדרק אני שואלת אותך?"

...

אורנה ממוללת את נייר הכסף בין אצבעותיה לכדור קטן, משליכה אותו מתחת לכוננית הספרים ומעבירה דף. ולמטה הבבונים צורחים. משהו מרגיז אותם.

היא מסיימת את הדף האחרון בספר עם קוביית השוקולד האחרונה. ככה היא אוהבת. היא מוזגת לעצמה מים מהקנקן פלסטיק הכחול, שותה אותה בלגימה אחת ארוכה ומטה אוזן למטבח איפה ש־אוֹמַה שקועה בשיחה מכדי לזכור שהגיע הזמן לארוחת ערב. לא אופייני. אורנה רוצה לבדוק מה קורה שם בחוץ. אוֹמַה לא תתן לה לצאת, כבר כמעט חושך, וגם גן החיות כבר סגור, אבל זה לא משנה. אורנה רוצה ללכת. וכשאורנה רוצה משהו לא הגיון יקה בן 70 שנה יעצור אותה, גם לא האורפייגה שודאי תקבל.

היא קמה, מעמיסה את הרוּקזַאק שלה על גבה, צועדת לעבר המרפסת הקטנה בסלון ועוברת בתנועה מהירה את המעקה. היא אף פעם לא ירדה מכאן, אבל גבהים לא מפחידים אותה, בעצם שום דבר לא ממש מפחיד אותה: חלק מהסימפטומים שהר דר' טראמר הצביע אליהם כשמוטר לקחה אותה אליו לאינספקציה.

היא פוסעת בזהירות מצדם האחר של סורגי המעקה, נתפסת במרזב, מניחה רגל קלה על האדנית גרניום בחלון הקטן של חדר השינה של אוֹמַה. משם היא כבר מגיעה לענפי הצאלון הזקן שנושק לבית. אומה מתקשרת כל חצי שנה לעיריה בבקשה שיקצצו את הענפים שמנסים לפלוש. את הצל היא דווקא אוהבת - כי השמש כאן היא שְרֶקְלִיש, את החרקים פחות. אורנה נאחזת בענף וחובקת אותו בידיה וברגליה, כך היא מזדחלת עד שהיא יכולה ספק לצעוד ספק לטפס על הענפים הרחבים במרכז. כמה מהם מגיעים עד לחומת גן החיות. גם שם קוצצים חדשות לבקרים, כך שהשביתה של הדוֹרפֶן מהעירייה מסתמנת דווקא כיתרון.

היא מזדחלת עד לחומה וצופה בשומר הלילה במסעו החפוז בין הכלובים. חאפר - היא לא אוהבת כאלו. היא שולפת מהתיק את חבל הקפיצה שלה. קושרת אותו בקשר כפול כפי שפאפא לימד אותה ומחליקה פנימה. היא בחרה לרדת באזור האפל ביותר שאפשרו לה מגוון הענפים שהגיעו עד לחומה. החבל לא בולט במיוחד - היא בודקת. כאן בפנים הכל רוחש, נוהם ושואג. החיות לא שקטות הלילה, הבבונים קולניים במיוחד. זה נראה לה חשוב.

"למה?" היה הר דר' טראמר שואל אותה, "למה זה חשוב לך?"

היא לא יודעת לענות על זה - ובגלל זה היא הולכת. היא שונאת תעלומות.

במשרדו של הר דוקטור יש כורסה אפורה ומגרדת, מגירת צמרירים עגולים, ואורנה מאד מתאמצת לא לקטוף אותם. היא יודעת שאסור, כמובן, אבל היא גם יודעת שלא משנה כמה תקטוף, תמיד יצוצו אחרים במקומם. היא היתה רוצה לשרוף את הכורסא הזו. אולי עם מישהו בתוכה. אבל היא יודעת שאסור.

הדוקטור מביט בה. הוא לא מבין. לכן הוא שואל. הוא מצפה לתשובה. ממנה. לוקח לה זמן להבין דברים כאלה, אבל מרגע שהיא מבינה היא מבינה. לא כמו הדוקטור, שכבר מילא את מכסת הדברים שהוא אמור להבין, ולא יבין דברים חדשים לעולם. פתאום ברור לאורנה, ברור כמו השמש, שלדברים כמוה אין מקום על קיר הדיפלומות הגדוש שלו.

"אורנה", אומר ההר־דוקטור, "אורנישה", הוא מוסיף באחת החריגות הנדירות שלו (הדוקטור מאוט מקפיט על דיבור עברית עם פאציינטים מאז איזה סקנדל קטן שעשו לו האזייתים), "את זוכרת את הלילה לפני היום־הולדת שלך? את הפעם האחרונה שראית אותם?".

בגן החיות, אורנה קולטת לפתע משפט בעברית בין צווחות הקופים. משהו עם "...אסור להכנס לפאניקה...". בהתחלה היא קצת נבהלת מהגילוי הפתאומי שהיא מבינה את שפת הקופים, וקצת מתרגשת, אבל אז היא מנערת את ראשה מהשטויות. "דומה קו", היא מקללת בעסיסיות, הרי יש שם מישהו. מישהו מדבר עם הקופים.

אורנה כורה אוזן. "נ֣וֹעַ תָּנ֤וּעַ אֶ֙רֶץ֙ כַּשִּׁכּ֔וֹר וְהִֽתְנוֹדְדָ֖ה כַּמְּלוּנָ֑ה וְכָבַ֤ד עָלֶ֙יהָ֙ פִּשְׁעָ֔הּ". נשמע כמו תנ"ך. היא מציצה מעבר לפינה. הומלס עתיק וחבוט למראה, עטור סמרטוטים ומושחר פנים, עומד מול הכלוב של הבבונים ומרצה. "וְאֻסְּפ֨וּ אֲסֵפָ֤ה אַסִּיר֙ עַל־בּ֔וֹר וְסֻגְּר֖וּ עַל־מַסְגֵּ֑ר וּמֵרֹ֥ב יָמִ֖ים יִפָּקֵֽדוּ׃ וְחָֽפְרָה֙ הַלְּבָנָ֔ה וּבוֹשָׁ֖ה הַֽחַמָּ֑ה וגו', ישעיהו, נעים מאד, יחזקאל, טוב שבאת, אורנה, תענוג לפגוש אותך".

תדהמה קרירה ומרוחקת (שהיא הדבר הקרוב ביותר לבעתה שאורנה מסוגלת לחוש מאז היום ההוא) אוחזת את קרביה כשהיא מבינה שהפרצוף שלו נמצא במרחק שיבר משלה. השיניים שלו במצב טוב באופן מפתיע. נדמה לאורנה שהאוויר מסמיך סביבה, זעקות הקופים מתעוותות ויורדות אוקטבה. הגוף שלה מתכסה זיעה, השערות על עורפה סומרות, האוויר שהיא נושפת רועם באוזניה. היא צועדת לאחור.

"אתה עומד קרוב מידי", היא אומרת והוא מתרחק מעט. היא מסתכלת סביב לבדוק מי זה ישעיהו הזה, אבל רק הקופים מביטים בה חזרה. היא מחזירה את מבטה ליחזקאל. "איזה סוג משוגע אתה?"

"הסוג המת. את רואה את זה גם, נכון?"

אורנה מביטה סביב. "לא".

"לא כאן בגן־חיות, ילדה, כאן בעולם. ואת רואה, אחרת לא היית כאן. בצד של המתים".

אורנה מביטה בהר דר' טראמר. יש לו פנים רבועות, משקפיים עגולות ונטיה מטרידה להנהן. היא בקשה ממנו שיפסיק, והוא אכן השתפר מאד, אבל לה חשד שהוא יתחיל להנהן אם היא תאמר משהו. האנד אונד פוס. הוא תמיד נרגש יותר כשיש איזו "התפתחות" בתיק. "גוט", הוא אומר אז ורושם משהו בדף שלפניו "גאנץ גוט. כלומר טוף מאוט".

אורנה שותקת. הר דוקטור מחכה בסבלנות מופתית של יקים. "אתה לא תהנהן?"

"לא" אומר הר דר' טרמר.

"הוא ביקש שאני אספר לו חלום." היא אומרת.

"מי?" שואל הר דר' טראמר אבל אורנה כבר מדברת בשטף.

"חלמתי שאני על גבעה חשופה של אדמה פוריה. מתחתי ומלפני אני רואה במטושטש נופים ירוקים. אני צמח - שתיל רענן. השמש מחממת אותי אבל רוחות קרות מתערבלות סביבי. כוונתם אינה ברורה לי במדויק אבל אני מאמינה שהיא עויינת." היא עוצרת. הר דר' טרמר מהנהן לעצמו בעודו רושם את עיקר דבריה.

"יא," הוא אומר "אל תפס-- הו, אני מבין, הנהנתי שוב." הוא מביט בה במבט מתנצל "אני מתנצל מעומק ליבי גבירתי הצעירה. לא אהנהן שוב. אנא המשיכי."

'זה הרי אבוד', חושבת אורנה לעצמה, 'למה שלא יודה כבר שהוא פשוט לא יכול?' אבל היא ממשיכה.

"אני נאחזת באדמה. השורשים שלי נאחזים באדמה. הם קצרים ורכים ואני מותחת אותם כמיטב יכולתי. ואז אני מרגישה בשורשים אחרים קבורים באדמה. שורשים מתים. אני נאחזת בהם והם מצידם נאחזים בשורשים עמוקים יותר, קדומים יותר, שכבות שכבות של עצמות. כולם מתו. כולם נסחפו על ידי הרוחות. ועכשיו זה התור שלי על הגבעה".

"זה לא חלום", אומר יחזקאל בקול שנסדק עד אינסוף. "הביטי סביבך. הביטי באדמה השחורה, המנוצלת, המרוקנת. תראי איך היא נשחקת עד דק. עד שנוצרים בה חורים. כולם חופרים. כדי לאכול, כדי לחיות, כדי להתקיים. וכולם מפחדים ממה שיצא מהחור. מהעומק. אבל בעצם אלה רק השורשים הישנים. החפירות של אלה שבאו לפנינו. של דור המבול. וככה, ככל שאנו מתקדמים, ככה אנחנו חוזרים אחורה. לעתיקות. לעומק. ולכן הזמן זורם אחורה".

הבבונים צורחים בהסכמה.

אורנה מסתכלת באיש המוזר, היא לא לגמרי מבינה מה הוא אומר אבל באופן עמוק יותר היא כן. היא מבולבלת. אורנה לא אוהבת להיות מבולבלת, היא נוטה למשוך באפה כשזה קורה. עכשיו היא עושה את זה שוב. זה חשוב, היא יודעת שזה חשוב. אז היא מכווצת את מצחה וחושבת על מה שהוא אמר.

כולם נשענים על מה שבא קודם, את זה היא מסוגלת להבין. כמו שאומה סחבה את וינה עד לישראל, כמו שהיא סוחבת עכשיו את ההורים שלה. היא עוצרת לרגע, היא ידעה כשהם מתו, היא חלמה על זה כשזה קרה, והיא גם יודעת שזאת לא בדיוק הייתה תאונה, למרות שהיא לא יודעת להגיד מה כן קרה שם, והיא לא רואה טעם לספר על זה לאף אחד.

אז אולי אפשר להגיד שהיא רואה, אבל מה זה עניין הזמן שזורם אחורנית? שדברים חוזרים מן העבר? היא לא בטוחה.

"אז מה צריך לעשות?" היא שואלת, כי אורנה היא ילדה פרקטית "לא לתת להם לחזור?"

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית