FANDOM


תפריט האתר: מונטאז' חלקי הסיפור, חלקי השחקן, חלקי העולם, אירועים, היסטוריה, עולם, כוחות ומתנות, קישורים, בעלים: אין


  • משתתפים בהנחיה: גרייף ואיוב
  • משתתפים בסיפור:
  • זרם: חשכה.
  • משתתפים נוספים: פתוח.
  • צורת הרצה: קלאסית. זו הצורת הרצה שבה גם הרצנו באמבר (יחד עם שמות שחקנים בתחילת כל קטע כתוב של שחקן.

הסיפור מתאים לאנשי זאב שבאים לדבר, לספר סיפורים, לשתות בירה ולאכול קאבבים.


גרייף:

המקום: שדה נטוש בין פתח-תקווה ובית-שאן.

הזמן: אמצע חודש אלול. שמונה בערב.

בפינה נידחת בשדה הנטוש, בור-אש; מעגל אבנים גדולות, לבנות, עגולות, המקיפות אדמה חרוכה היטב. שאריות של עצים שרופים. הדליקו כאן מדורה, שוב ושוב, חודש אחר חודש.

אל הפינה הנידחת מתקרב אדם, לבוש בג'ינס, נעלי עבודה, חולצה מכופתרת ישנה, מלוכלכת, כובע בוקרים על ראשו. הוא מזיע, למרות שהאוויר קריר, ונאנק תחת המשקל של שק יוטה כבד המונח על כתפו.

הוא מגיע אל המדורה. הוא זורק את השק לצד בור האש, מחוץ לאבנים, מיישר את גבו, נאנח בכבדות. מביט ימינה ושמאלה. אני ראשון הוא חושב, מוריד את הכובע, מנגב את מצחו, מחזיר את הכובע מעל שערו החלק מזיעה, וברגל קלה יוצא להסתובב בשדה.

רבע שעה אחר-כך, המדורה דולקת, והוא מתחיל להרכיב את הגריל שיסתובב מעליה.

   שחקנים מוזמנים להכניס אנשי זאב שרוצים לספר סיפור.

איוב:

אל תוך השדה נכנס רכב גיפ מודרני שבוץ מכסה את חציו האחורי. חציו הקידמי, בצבע כחול כהה מטאלי נראה מלא מכות ושריטות. הג'יפ מתקדם אט אט אל אותה פינה נידחת.

בג'יפ נוהג דני עוז, גבר שמן וגדול בשנות החמישים, לבוש חולצת כותנה חומה וגינס ירוק. גם בתוך הג'יפ המקורר אפשר לראות אותו מזיע היטב ופרצופו, מלא הקפלים, סנטרים וזיפים מראה ערוצים רטובים של זיעה.

מתנשף הוא מסתכל החוצה דרך השמשה הקידמית, ונושף בכעס כאשר הוא רואה את האדם היושב ליד המדורה. לרגע ידיו תופסות את גלגל ההגה וורידים מתחילים לצוץ במצחו, אולם אז הוא נרגע, מחזק את הקרור, מוציא סגריה ומתחיל לעשן בתוך הג'יפ, נראה מחכה וממתין.

יונתן:

אנטוני, בחשש, בפחד צועד אל השדה. הם שלחו אותו, הסתירו עליו ציוד האזנה, תדרכו אותו, איימו עליו. אבל הוא עושה את זה, לא בגלל הפחד מהם, לא בגלל הרווח שהוא יכול להפיק, הוא פשוט לא סובל אותם, את חבורת הזאבים הדוחה הזאת והיום, היום זה זמן התשלום, זמן התשלום בגין כל אותם דברים שנעשו לו בעבר. נ-ק-מ-ה.

[אנטוני, הוא בחור אפור, בחור צנום, כבן 50, שיער מאפיר, עיניים אפורות, משקפיים, לבוש בחליפה אפורה, מקל הליכה בידו שבראשו ראש דרקון כסוף].

איוב:

דני רואה שדבר לא מתקדם עם המדורה. מספר אנשי זאב הגיעו, המדורה חמה, מייקל הכין את הגריל, אולם מאז שום דבר לא קורה.

הוא נאנח בתוך הג'יפ. מסתכל על הבאים וכל משמניו רוטטים. הוא פותח שקית נייר מלאה בסופגניות, מוריד איזה שניים במילוי ריבה. הוא פותח את האייפון, בודק שוב את התאריך ואת מצב השמש הצפוי. אז, במאמץ הוא יוצא החוצה ועומד, במלוא 140 קילוגרמיו. הוא מנער את עצמו, ובטנו מתגלגלת ימינה ושמאל.

הוא מסתכל בשמיים, בודק את השעה.

דני מתרומם, מסתכל על הבאים ואומר, "שמי דני. אני מים המלח. בואו נשב, נחלוק אוכל, מיים וסיפורים".

הוא שם כמה קאבבים על האש, מוסיף כמה חזי עוף, פותח בירה ושותה ברעש.

"יש לנו כשעה וחצי עד הליקוי חמה, זה לא הרבה זמן להתכונן", הוא מסתכל על הנוכחים. מבטו נודד לכיוון דרום, "הליקוי סוחב על כנפיו את המוות, ואנו צריכים לחגוג את החיים. מחר כבר נולד, וזעקותיו נשמעות עד היום". הוא לוקח נשימה עמוקה, מסתכל בציפיה סביבו.

איוב

מבטו של דני נודד על הדרום. הוא עומד ליד המדורה, לבוש במכנסי עבודה בלבד. כל גופו השמן נופל מפלים מפלים. אפשר לראות כמות גדולה של פציעות מסוגים שונים. רובם שרפו את גופו בכימקלים או באש. עיניו החזיריות והקטנות מביטות החוצה מתוך פרצוף עגול ושמן, שמזיע ליד המדורה בטיפות שנופלות על חזהו.

על חזהו, כמה סנטימטרים מהלב, אפשר לראות עדיין סמני נשיכה של ערפד. סימנים ששקעו עמוק לתוכו, ועדיין לא נרפאו. כרגע זה לא מטפטף דם, אולם קל לראות שהגלד חדש יחסית.

כפות ידיו העצומות, חובקות שני אבנים קטנות עגולות ומיתר.

הוא תוקע ענף בקרקע באלכסון. קושר אל הענף אבן אחת. את האבן השניה הוא מניח על הקרקע מתחת לענף, כך שהאבן הקשורה בדיוק מרחפת כמה סנטימטרים מעליה.

האבן על הקרקע היא אבן בזלת שחורה שעדיין חדה ופוצעת. האבן מעליה היא אבן בזלת שהגיע מהרי חרמון, ודני, בסבלנות, שחק אותה עד לצורת כדור.

דני עומד. מסתכל על המדורה ועל האבן שהוא תלה. ומתחיל למלמל לעצמו דבר מה.

איוב

קשה להבין מה הוא אומר, אבל אחרי זמן קצר אפשר לזהות את המנגינה של עכבר - קינה לגבינה. מלודיה שתמיד מצליחה לזמן את רוח העכבר.

ושום עכבר לא בא.

דני ממשיך לנסות זאת. עוברות הדקות, הנוכחים חוזרים למדורה וממשיכים לספר סיפורים.

ולאט לאט מתנגנבת חשכת המוות ומוצאת לה משכן, בצל של אותה אבן בזלת קטנה ועגולה. קפואה וחותכת היא ניתזת על אבן הבזלת החדה. זיקים חדים שקורעים את האדמה ניתזים לכל עבר, קוצי מוות נשברים על אור המדורה, משאירים ריחות של כאב וזעקות אימה.

הסיפורים מפסיקים. מהמדורה כולם מסתכלים על דני. יש כאלו שמנסים לשאול אותו למעשיו, אחד מציע לשבור את הקונסטרוקציה, אולם רוחות המוות רוחשות סביבו, ואיש אינו רוצה לפתוח בקרב. כרגע. עם דני. כאן ליד המדורה.

הם מחליפים מבטים, לא בטוחים איך להגיב למעשיו של דני. דני ממשיך לנסות ולזמן את העכבר. אך במקומו רק הלילה מחשיך עוד ועוד מתחת לאבן הבזלת העגולה.

איוב

רפוי, כולו מידלדל, מאוכזב על לשד עצמותיו, דני חדל לזמזם את המלודיה לעכבר.

הוא בוחן את הצל שמטילה האבן העגולה הקטנה, אפשר להרגיש את רחישות הווירם בתוך הצל. וככל שעובר הזמן, הצל הולך ומתקרב אל האבן החיה, החדה שעל האדמה.

מהיכן הצל נופל, לא ברור. השעה מאוחרת, והאור העיקרי ניתז מהמדורה העליזה. אך הצל, הכה חזק וברור, נופל משמש שאיננה. שמש שחורה.

דני מסתכל על הנוכחים. הוא מצ'קצ'ק בשפתיו, לוקח נשימה עמוקה,

"אי שם, טמון בעבר הרחוק של האדמה, סיפור אהבה שעדיין הורג אותנו. לונה והליוס. השמש והירח, נאהבים שבינהם עומדת גאיה.

"גאיה, זקופה וגאה תמיד על שניים ביערות העתיקים, צדה לה ארנבת או יונה. לצידה, רצים על ארבע וזנף זקור, לונה והליוס. איזו משפחה נהדרת זו הייתה. בין העצים הם היו נעים בשקט מוחלט, מתפרשים על מנת להבהיל את עדר האיילות כך שאותה איילה שמנה ועסיסית תיפול אל בין מלתעותיו של הליוס, שבניעור ראש בודד שובר את צווארה.

"האיילות אז, תנו לי לספר לכם, הם לא האיילות המשעממות של היום. בין האיילות שם הייתה את איילת השחר, שבבוקר הייתה קופצת לביקור בשמיים, ובערב הייתה אוכלת עשב במרעה. כשהיית אוכל את מח העצם של אותה איילה, שברי כוכבים היו נתקעים לך בשניים.

"והתלע (ווירם) הביט וקינא".

דני מרים בידו שוק הודו גדול וחם מהגריל, ומתחיל בעניין רב לאכול אותו, מסמן בידו לחבריו למדורה שאם יש בינהם מי שמעוניין, הוא יכול לספר את סיפורו הוא, ולאחריו דני ימשיך בסיפורו.

איוב

עובר זמן. כולם בשקט מסתכלים מסביב, מחכים שדני יסיים לאכול. הוא מצידו, אוכל את שוק ההודו בתאבון רב, שובר את העצמות בשניו ואוכל את מח העצם.

לאחר מספר דקות, הוא מוציא גיהוק שמן, תוקע אצבע לפה ומשחרר חתיכת בשר שנתקעה לו בניבים. אז, מנקה את ידיו השמנות על בגדיו, הוא מסתכל לכיוון אבן הבזלת הקטנה והשחורה - אותה כבר קשה לראות, החשכה והמוות עוטפים את האבן ומונעים מהאור לפגוע בה.

"והתלע קינא", דני חוזר, "אבל זה סיפור ידוע ומוכר, כיצד התלע קינא וקרע את העולם לעולמנו אנו, העולמות החיים והעולמות המתים שנפרדים ממנו. אז אני לא אחזור אליו.

"אבל, לא רק אנו נפגעו מהתלע, גם לונה והליוס שבדיוק רצו עם גאיה ביערות, לפתע נקרעו מחיקה ונזרקו לחלל השמיים.

"לונה, נאחזה בציפורניה ובשניה בגאיה, לא הייתה מוכנה לוותר עליה, אפילו כשהיא ראתה את הליוס נופל אל תוך השמיים הריקים, ידיו ורגליו מתנופפות, פרוותו עומדת לכל הכיוונים ויללת פחד בפיו. היא נתלתה על גאיה, ועד היום היא סובבת אותה.

"הליוס נפל רחוק יותר ויותר. בהתחלה עוד ניתן היה לראות אותו. לונה והליוס יללו אחד לשני. אך הזמן עבר, המרחק גדל, ואפילו היללות כבר לא נשמעו מהליוס. בתחילה לונה בכתה, אולם עם הזמן והקרבה של גאיה, היא התגברה על כך. אולם עד היום ניתן לראות עד כמה היא הזדקנה בירח עצמו.

"הליוס המסכן. הוא נפל לבדו. רחוק מאהובתו לונה, וגאיה מנהיגתו. לבדו בחלל הוא שוטט מחפש מטרה.

"והתלע תלה בו מבט, חיכה להזדמנות..."

דני עוצר, לוקח בירה ומחסל בקבקוק בשלוק אחד.

תום

אל תוך מעגל האור שמפיקה המדורה, פוסע בצעד איטי אך בטוח גבר גדול, שרירי למדי ושעיר עד-מאוד. חדי החושים יבחינו בצליעה קלה ברגל שמאל שלו, ובכך שעל אף שראשו עטוי בקפושון, אחת מעיניו חסרה, ובמקומה יש משהו מתכתי המחזיר את אור הלהבות.

לא צריך להיות חד מדי כדי להבחין שכל פניו כמעט עשויות מרקמת צלקת. גארו צריך להיות עיוור כדי לא לשים לב לשני הגליפים החרוטים על חזהו - גליף אחד שאומר "קלון", והשני "ללא כפרה". כל אחד אחר כנראה לא ישים לב לאלו מעבר לבגדיו הארוכים ומעילו האפור והכבד.

בקול מחוספס, שלא לומר שבור, זה מפטיר: "ההזמנה פתוחה לכל גארו?"

איוב

דני מרים את ראשו, מביט בגבר הצולע, בעינו החסרה ובגליף אשר על חזהו. במקום התפרצות הזעם הצפויה, הוא פולט צחוק מאוכזב ועייף מפיו. בידו הוא מסמן לגבר להתקרב ולשבת.

"אה, זה פתוח, זה...", דני מחפש את המילים הנכונות, "שברו אותו, אז זה בסדר", הוא מסיים את המשפט האניגמטי. הוא מנפנף בידו מסלק את המילים.

"אתה" - אצבע שמנה ועמוסת שרירים מתכווננת אל בין עיני הגבר - "רוח העכבר לא מוכנה להגיע לברך את המדורה והערב", אפשר לראות את רטט האי נוחות עובר בקהל כאשר דני אומר זאת. שמדורת סיפורים לא תמצא רוח, שתשרה ותקדש אותה נחשב כארוע מבשר רעות, שדני מספר את זה ל... כבר לא איש זאב, גורם לאנשים לתהות עד כמה הוא איבד את זה.

"פחחחח..." הוא עומד משפריץ טיפות זיעה וקפלי שומן לכל עבר, עיניו קטנות, חזיריות אך בעלות אש ואמונה עמוקה. קל להרגיש את אש הזעם בוערת בתוכו, פורצת החוצה, לוהבת את זה שהיה. ועוטף את כל זאת, אפשר לחוש את המיים העדינים שעוטפים ומנקים את דני. "זמנים קשים דורשים פתרונות קשים" הוא תוקע מבטו בזה שהיה.

"תזמן רוח לכאן," הוא אומר לזה שהיה, "שתקדש את המדורה. ונראה אם אתה אכן כל גארו"

תום

הגארו המצולק מצמצם עיניו לעבר הגארו המצווה ואומר בקול שקט ואולי מעט ארסי: "אני לא תאורג."

הוא משליך עצמו לקרקע בכבדות וחוסר חן, ומוסיף: "אבל יש איתי רוח. אני לא בטוח שאתם רוצים שהיא תברך את המדורה הזו."

איוב

דני מקמט את פרצופו, מנענע את סנטרו, נותן לסנטרים משולשים להחליק על סנטרים אחרים, באי מרוצות. "כל אחד יכול לזמן רוח אם הוא רוצה". "זה רק דורש שהן ירצו לבוא. אתה רק צריך לבקש מהן..." הוא נותן למילים להתגלגל החוצה. "וכמובן לתת להן מתנה..." הוא מנענע את ראשו ושפעת גלי שומן מתפרשת על פני גופו.

תום

אדם הזאב במעיל פולט צחוק מריר למשמע, מושך בכתפיו, וטוען: "אין בעיה." הוא מביט סביבו לרגע, כאילו מחפש משהו, ואז קורא בשפת הגארו, שתגלה לכל גארו שומע שהסיבה שהוא גדול, שרירי ושעיר, היא שהוא בצורת הביניים בין צורת המלחמה לצורת האדם.

"רוח של גורים שלא יעזבו רחם - בואי! ראי את האש, ואת האחים, ואת השיחה, כמו שאני מקדש לך את מה שלא יהיה."

הוא מרים יד אחת באוויר, נוגע אתה בטבורו, כאילו לוקח משם משהו ומרים אותו, מוחזק באגרופו, אל מול פניו. אז הוא פותח את אגרופו באיטיות, ומביט בכלום שזה הכיל בהבעה של גארו כמעט מובס.

בן דודה

עברו שלושה ימים מאז קיבל את השיחה בשש בבוקר מאחייו דני הם לא דיברו שלוש שנים לפחות ולכן לראות את שמו על הצג היה מפתיע, בטח בשעה שש בבוקר, דני לא אמר הרבה פרט לתגיע אתה יודע איפה ומתי וניתק, בן כבר לא היה בישראל שנה, הוא בשליחות בבלגיה שם הוא פוגש את כל המתעשרים מחפירות בקרקע איסוף יהלומים , הרג אנשים במיכרות ופגיעות נוראיות באדמה, ומסמן מטרות למען השליחות הבאה שכמו שנראה עכשיו תהיה או בטנזניה או בבוצואנה, אבל השיחה היתה קצרה ברורה ולא משתמעת לשתי פני, הוא מיד ארז את חפציו וחיפש את הכרטיס טיסה הקרוב מליאג' לישראל.

בן תמיד מאחר אז זה לא הפתיע את דני שהוא עדיין לא נמצא, אך הוא ידע שהוא יגיע בן תמיד היה מחוייב למטרה.

שהגיע בן למקום כולו מתנשב ומזיע הוא מיד זיהה את הגיפ' סימנו המסחרי ממש של אחיו, כשה היה גם לפספס אותו אל מול המדורה מייצר צל ענקי מאחוריו, בן לא אהב את מנהגי האכילה של אחיו, ובטח לא את יכולתו לשמור על כושר , הוא שקל שליש ממנו והיה שרירי ומוצק, יש לו לוק יצוגי משהו, מהסוג שיתנו לו להנחות את הטקס , או להיות שגריר. הוא מתקרב למדורה בשקט מנסה לזהות את האחר, הריח שלו מוכר, אבל הפרצוף איננו, הוא קודם כל פונה לדני מחבק אותו ומריח, "התגעגעתי אליך אחי הוא אומר" ואז פונה לאדם הזהב ואומר את מי יש לי העונג להכיר?"

גולה

מתחת לכנף חולצתי של הגארו הזר, או אולי מחיקו, מגיחים החוצה שני תינוקות. פניהן הצעירות מכורכמות ומבטם, מנומנם או מבוהל. הם מתנדנים על רגליהם הדקיקות, חובקים זה את רעהו. הם ערומים, כחושים ובאופן טורדני משהו זקנים למראה.

אם צעירה שחובקת תינוק ישן פולטת יפחה לא רצונית, והראשים הקטנים ניתזים לעברה במהירות, מביטים בה בחמדה, מביטים בתינוקה השלו.

"אנחנו אלו שלא מתים לעולם" הם אומרים.

"אנחנו אלו שלא חיים מעולם" הם אומרים.

"סייפורינו הם אלו שלא יסופרו". קולותיהם גוועים והם קורסים לריצפה באיטיות מכמירת לב, מסתופפים לצד זה שהיה.

"מה שהיה - היה, ומה שלא יהיה לא יהיה.

ספרו את אשר היה, זכרו את אשר לא יהיה.

ברוכים תהי האש וברוכים יהיו האחים בעונינו הרב."

תום

"ברוכות הרוחות המברכות." משיב הגארו המצולק למראה, בעודו מניח יד על ראשה של כל אחת מהרוחות. עינו האחת מתגלגלת בחורה. הוא נראה כאילו הוא נכנס למצב טראנס קצר, וממנו עובר מעט מהחלב של גאיה לרוח.

עינו מתגלגלת בחזרה ועפעפו הבודד מצטמצם לכיוון הגארו שהגיע אחרון, וזה מסנן מבין שיניו: "עכשיו כשסיימתי לזמן את הרוח, אני אציג את עצמי, למרות שבימים כתיקונם הייתי מכפכף גארו שמפריע באמצע טכס זימון. אני הייתי אביהו בן-דוד, עורף-ראש-החיה-בגפו, יליד הלבנה המלאה בכיר לכסופי הניבים, מבית הלב הנבון."

על אף תוכן הדברים, שריריו לא נראים קפוצים כלל. הוא תוחב אל המדורה מקל סורר, ומוסיף: "מעט מאוד גארו מתייחסים להיכרות איתי כעונג." הוא טופח על חזהו בכפותיו, ממשיך "כנראה בגלל אלה.", ומקנח בצחוק מריר.

((כנראה כשהוא אומר "אלה" הוא מתייחס לגליפים החרוטים על חזהו המסמלים "קלון" ו-"ללא כפרה"))

איוב + גולי

העיניים של דני עוקבות בסבלנות אחרי הזימון, הוא כורע על ברכיו ליד המדורה, מציץ ומסתכל על זוג הרוחות. "זוג רוחות. אחת אי אפשר להביא, אבל שתיים כן. הייתי צריך לחשוב על כך" הוא מציין. הוא מתיישר, מסתכל על זה שהיה, על הצלקות ועל הסימנים שחרוטים על חזו. דני מעקל את גבו ועושה תנועה כאילו היה כלב המנער את גופו ממיים, תנועה המסמלת, את אותו הדבר שצריך לקבל בחיים. אז הוא מרים את ידו הימנית, הבוהן מופנית כלפי פנימה בסימן של קבלה והסכמה כאשר בו בזמן הוא שומר על שתי ידיו בתנועת מגננה ברורה. בווארית, היא שפת הסימנים של אנשי הזאב, הוא מקבל את זה שהיה למדורה והן את תחושת הסכנה שהוא חש (לא ברור מי הוא הגורם סכנה אליו הוא מתייחס).

דני פונה לרוח, "תודה שהסכמת לארח את המדורה" הוא מציע לה ממבחר דברי האוכל והשתיה שיש - סוגי בשרים שונים, חומוס ופיתות דרוזיות, בירה ותפוזים. אבל התינוקות החולנים למערה מעווים את פרצופם הקטן ונגשים אל האישה הצעירה. הם רוצים חלב אם, והם לא מתרצים עד שהיא לא מניחה את התינוק מידיה ונגשת להאכיל את האש משדיה.

זוג הרוחות הסקרניות מקרטעות מסביב, מתקרבות אל חשכת המוות שמופצת על ידי אותה אבן מעוצבת, קטנה ועגולה התלויה על ענף מעל אבן הבזלת הפראית. החושך ניתך מטה מהאבן העגולה, כמו מטח יריות המחפש מטרה, טעמי מוות ושחור מופצים לכל עבר. על אבן הבזלת החושך נשבר כזיקי חשמל, נקרעים לכל הכיוונים, מתפרקים לרצונות תלע (ווירם) הנסחפים באוויר כמו במערבולת מסביב לחשכת המוות. המוות שוכן קרוב למדורה, ואפילו זוג הרוחות יירתע לאחור ממנו, יפחד מלהסחף פנימה על מערבולות האפשרויות הנוראיות.

זה שהיה ודני עוקבים במבטם אחר תנועתן של זוג הרוחות, דני מהנהן לכיוונן של זוג הרוחות באישור, מכבד את שקרה ונותן לזה שהיה לבחור כיצד להמשיך את הארוע.

תום

זה שהיה, מביט סביב, כאילו ממתין לבדוק אם מישהו רוצה להגיד משהו.

אחרי דקה ארוכה הוא מהנהן אל דני, בוחן אותו לרגע, כאילו הוא מנסה להחליט אם אפשר לסמוך עליו, מצביע אל עבר האבן העגולה, ושואל:

"מה לעזאזל הסיפור של זה, ולמה לעזאזל הבאת את זה למדורה מקודשת?"

בעודו מצביע על האבן, הוא לא ממש מסתכל עליה אלא על דני שיושב מולו. מבטו עובר לרגע לבן - מה שאה'רון מנוסה יזהה כנסיון לאמוד את כוחו, ועובר על שאר הנוכחים בצורה דומה.

קל יהיה לכל גארו ורוח שעבדה עם גארו לזהות שרמות הזעם עולות בזה שהיה מעט, כנראה בגלל רצונות התלע העוטים את האבן.

איוב

דני מגרד היטב מתחת לאוזנו למשך מספר שניות, ידו מוקפת שרירים והרי שומנים שמתגלגלים אחד על השני כילדים. אפשר לזהות את הזעם העצום שבו עוטף אותו כמדורה, גדל ומתעצם, אך אז תחת שליטת הברזל של דני, הזעם מבעבע פנימה, מצטמצם ומתעבה. אחד מזוג ילדי הרוחות מתקרב, מתערסל לעצמו באש הזעם, נח. השני, בזהירות, חג סביב האבן ושחור המוות.

"הסיפור של זה, בדיוק סיפרתי, כאשר אתה ובן הגעתם לכאן", קולו כרעם שקט מתגלגל על פני המדורה. עיניו הקטנות מציצות מתוך מנהרת קפלי השומן העוטפים את ראשו "זו אבן עתיקת יומין, אשר עברה בירושה במשפחת אבן-עזר. הם..." כאן הוא מהסס קמעה "נילס, היה כאן שנה שעברה ואיבד אותה."

הוא מתיישר, תהליך שלוקח זמן עד שכל גופו ושומניו מתייצבים מחדש, "היא מצאה אותי לפני כמה שעות. אהרון זקן וטיפש שאני", הוא עומד מהורהר. "לא יכולתי שלא לקחת ולהשתמש בה. לדחות את הבלתי נמנע בעוד כמה שעות", הוא נאנח.

"אני חושב שהגיע הזמן לחזור לסיפור" הוא אומר ומתיישב, מבטו נח על שאר יושבי המדורה, מוודא שהלהקה (ולזמן קצר, סביב המדורה, זו להקה) מקבלת זאת.

תום+איוב

זה שהיה מביט בדני בשתיקה צורמת. ניכר עליו שהוא בוחן את זה, כאילו כדי להבין אמיתות שהיו קבורות זמן רב. עינו האחת ממצמצת מספר פעמים, כשרעד קל עובר היכן שהיה עפעפו השני, מבלי להזיז דבר. לא צריך להיות חד במיוחד כדי להבין משפת גופו הגסה שהוא אינו מרוצה מהתשובה שקיבל. דני בברור מזהה את שפת גופו, הוא מחייך חיוך רחב, נרגע לאחור, מתפרש על הקרקע, כמעט ומזמין את זה שהיה לעשות מכך עניין, אולם שומר לאורך כל הדרך על כך שהוא אינו מתגרה בו ישירות ומעוניין להלחם, אלא מתגרה בו, ומכריח את זה שהיה לשלוט בעצמו.

בראשו של זה שהיה, רצות במהירות סצנות בהן הוא נאלץ להלחם בכל הגארו הסובבים אותו, שוב, כדי לשמד רוח תלע. הוא רואה את עצמו נבגד שוב, אבל הפעם לא מתרגש מכך. לבו מתחיל להגביר קצב בזמן שזעמו עולה, אך אז, כרוח קרירה על אדם מיוזע, הטכס שהמדורה מהווה מרגיע אותו, כאילו זעמו מועבר לאש שמתגברת עם האטת לבו. דני מביט מרוצה. שומניו ושריריו זולגים, וחדי העיין יקלטו שהוא מניע את ישבנו במהירות, כאילו היה כלב אנרגטי, אשר עומד לקבל פיסת בשר אדומה מבעליו.

אחרי בחינה קצרה, זה שהיה מעקם ראשו מעט, ושואל: "ולמה היית חייב להשתמש בחפץ תלע? יש לו חשיבות?"

"בוודאי," עונה דני, "אם כי אני לא בטוח שאמשיך בסיפור עד ההווה. אני תכננתי לספר את מה שהיה, לא את מה שקורה", הוא מגרד במהירות מתחת לאוזנו, עיניו מתרוממות לשמיים מחפשות פתרון בשדה הכוכבים והירח. לכמה רגעים הוא נראה אובד, כצופה כוכבים, בין אורות המדורה. אז הוא מנער את עצמו, בתנועה שמתחילה מהבטן, עולה מעלה לראש ויורדת עד לקצות הציפורניים ברגליים.

בשעשוע - שמכיל רבדים שמשתעשעים גם ביחסו אל זה שהיה, ובוודאי אל זעמו של זה שהיה שעדיין נמצא ובוער בינו לבין דני - הוא אומר, "תרצה לדעת את שהיה, זה שהיה?". רגוע (באופן מאד תוקפני), הוא מוציא סיגר שמן, תוקע בפה, שואף ומדליק.

תום

זה שהיה מביט בדני ועינו האחת מצטמצמת לכיוונו. הוא נראה מאוד לא מרוצה מתשובתו של זה, אך הזעם בבירור פס ממנו. הוא מעיף מבט זריז בשתי הרוחות, כאילו מבקש את זעמו בחזרה מן המדורה. הוא מסיט מבטו ובוהה לכמה רגעים באבן העגולה.

בראשו הוא משמיד אותה ואת הרוח הקשורה אליה - טוחן אותה באגרופו לאבק. ההרגשה המופלאה כשחפץ תלע חזק מושמד עוברת דרכו כרטט במשמניו של דני. אז הוא חוזר לעולם האפל בו הם נמצאים - עולם בו גארו מן המניין צריך להמתין לפני שהוא משמיד חפץ תלע.

הוא מביט בדני שוב, וגורס: "אני צריך לדעת את מה שהיה, ולמה אנחנו לא משמידים את התועבה הזו." לקינוח, הוא מושיט ידו קדימה, כאילו דורש מהשמן סיגר גם לעצמו.

איוב

מרוצה דני מגיש לו בחזרה הן סיגר, הן בירה גולדסטאר וזורק איזה המבורגר ושני קאבבים על צלחת (מפלסטיק) ומעביר אליו לאכול.

"למה לא משמידים?", דני צוחק בחוסר הומור, "כי אנחנו לא יכולים? כי עבר זמננו? כי אנחנו יכולים רק לדבר?". לרגע מתח נראה בגופו, מושך שרירים וממצק שומנים, אולם אז הוא תופח לעצמו על הרגל (קול רעם קל ורטטי שומנים מלווים את התנועה), עיניו מצתמצמות עוד יותר, נעלמים אל תוך פרצופו, נסגרים מאחורי עפעפיים שבקושי מצליחים להתרומם. הזעם הנורא שוב שוכח. "כרגע פתוחים לפנינו רק ברירות שמעון. אתה יודע כמה נסיונות היו לו?", הוא מרים את פרצופו לירח השחור, הנולד, נותן לאור הכסוף להרגיע אותו, להשתלב אל תוכו. "אחד. אחד בלבד. ואת זה אסור לנו לפספס", הוא מסיים כשהוא מדגיש כל מלה בחיסול קאבב בטחינה.

דני בוחן לעומק את זה שהיה. אז מבטו נע לעקוב אחר הרוחות, אחת מסתכנת נעה ליד האבן ושחור המוות, השניה מתקרבת לדני. דני מרים את ידו, מעניק מעט מאהבת הירח שבו (גנוסיס) לרוח.

"אז מה היה?", הוא מרים את הבירה, מוריד את כל הבקבוק בשלוק אחר, מוציא גרפס, מלקק את אצבעותיו, ואז מנקה אותן על הגינס, "היו את הליוס, לונה והתלע. רק רע יצא מזה".

"הם נפרדו. לא כי הם רצו, אלא כי הם לא יכלו להשאר ביחד. כי בני האדם... כי בני האדם הרסו את מה שהיה. או אולי אלו, אלו שלפני הבני אדם, אבל הם היו מקוללים בצורה דומה". הוא מעוות את פיו, לא מרוצה, "אני לא באמת יודע לספר את זה".

"הם נפרדו, והתלע מרוצה התקרב להליוס. התחבר איתו. נהיה החבר שלו", דני יורק הצידה בטכסיות,"עוד חבר כזה ועדיף כבר למות. גאיה לא הייתה מרוצה ולונה, לונה אחרי זה כבר לא הייתה אותו הדבר. בכלל הכל היה מאד מסריח. מאד. תלע שיכנע את הליוס להיות... להיות השמש שאנו מכירים, פעם הליוס היה נחמד יותר. פעם הליוס אהב אורחים ואלו היו מגיעים, מטיילים עליו ובתוכו. כמו פה על גאיה.

"אבל הליוס נהיה עקר. וגם לונה. או אולי זה רק המרחק? לא יודע. אבל הם לא הביאו יותר ילדים מאז. עד המוקולה. הם אפילו לא דיברו. הם רבו. שוב ושוב. בהתחלה מעט ועל דברים חשובים, אבל ככל שהשפעת התלע גדלה בתוך הליוס, כך לונה רבה יותר עם הליוס, מנסה לאלץ אותו לעזוב את תלע. בסוף היא דחקה את הליוס החוצה, לא פחות ממה שהתלע משך אותו החוצה. וככל שעבר הזמן, הליוס התרחק, החוצה, עד למרחקו היום.

"עבר הרבה זמן. הדינוזאורים היו והלכו. מלחמות שונות. גאיה גדלה, עולמות חיים ומתים. הרבה מאד זמן והרבה מאד סיפורים. אחד מאותם סיפורים הוא הסיפור של המוקולה ואיך הם נוצרו. הם נוצרו להחזיק את הזכרונות של לונה חיים בתוך גאיה. בכלל, גאיה כבר הרבה זמן רק אוצרת ואוגרת הן מלונה והן מהליוס. והיא שכנעה את לונה לשתף פעולה. לונה רצתה להעניק חיים, אז היא הסכימה. וכך נוצרו לוחמי הירח, זכרונה של לונה. וגם הזכרון הזה מת במלחמה הזעם הגדולה שלנו.

"הם היו שונים מאיתנו. אף אחד לא יודע מה בדיוק. אולי היו זורמים עם החתולים? או אולי עם הדובים? הם היו שונים. הם היו ראשונים. הם הילכו בעולם כאשר... לא יודע, הרבה לפני הבני אדם, זה בטוח. הרבה לפנינו, אנשי הזאב. העולם שלהם, היה כל כך שונה משלנו. הם הביאו המון לכאן. הם ידעו את הדרכים לכוכבים. המלה ידעו לא טובה. הם חיו את הדרכים. אולי הם היו חלק מהדרכים. היום נגיד שהדרכים היו רוחות חיות, אבל זה לא נכון. זה היה אחר. הם היו הרועים של הדרכים. המלאכים של החוכמה. כשבני האדם הגיעו, הם חלקו איתם את עצמם. מספרים שעד היום אפשר למצוא מגילות מהמוקולה.

"וכך אנו מגיעים להיום. אה, ועוד משהו על המוקולה, הם היו אלו שהביאו את הגליפים, הם לימדו אותנו לכתוב ולזכור. הם היו לפנינו, ועל זה לא סלחנו להם". הוא מנער את ראשו, גלים, גלים, באור הירח שומניו מתגלגלים, זעתו זורמת מבריקה וכסופה. כולם מזהים שהוא מפעיל מעוצמתו, בתור זה שנולד מתחת לירח מלא הוא מאיר כעת - במולד הירח אלו הלוחמים שמביאים את אור הירח לכדי יום חדש.

"אבל זה סיומו של הסיפור העתיק. ולפני שאני מתחיל את הסיפור החדש, אולי מישהו רוצה גם לספר משהו?" הוא מפנה מבט לזה שהיה.

תום

במהלך סיפורו של דני, זה שהיה זועם מספר פעמים, בעיקר בתחילתו, כשזה גורס כי אומת הגארו לא יכולה להשמיד את החפץ. כמובן שזה לא מונע ממנו בשום אופן לקבל מדני את הסיגר ואת האוכל. חצי מהאוכל הוא משאיר לידו, מעט מאחוריו, כך שהוא לא יכול לראות אותו... כאילו הוא מצפה שאיזה ילד יחמסהו.

בזמן שזה ממשיך בסיפורו, זה שהיה אוכל באיטיות את חצי המזון שלו, בעודו מביט בדני במבט שהיה קורא תיגר, אלמלא טכס המדורה. הוא מביט עמוק לתוך עיניו של דני, ובעיניו הוא ניתן לראות הרבה זעם והרבה כאב. ניתן לראות נחישות מחד ותבוסה קשה מאידך. עיניו היו מביעות את אומת הגארו כולה אלמלא העובדה שאבדה בהן שמחת החיים הנובעת בדרך כלל מחיבוקן החם של גאיה ולונה.

הוא ממשיך להקשיב לסיפורו של דני בשתיקה עצבנית. נראה שהמדורה שעכשיו בוערת בלהבה גדולה וחזקה מדי, מקשה על היושבים סביבה לשבת קרוב כל כך. זה לא גורם לזה שהיה להזיז את עצמו אפילו מעט, ממש כאילו הוא מעוניין להשרף בחומה המתגבר. גארו סביב המדורה יוכלו להסיק כי הסיבה לכך שהמדורה חזקה כל כך, היא כמויות הזעם שנשפכו את תוכה כעץ ודלק... תאורגים ומבצע הטכס הנכחי יוכלו אולי להסיק שהמדורה קבלה את כל הזעם שיכלה לקבל, לעת עתה. שריריו ולסתו של זה שהיה נקפצים לקראת סוף הסיפור, וניכר עליו שהוא מעוניין להרוג משהו.

בסיומו של הסיפור, הוא קם ממקומו, מעילו מעלה לחות מאודה מחום המדורה ומצביע על דני באצבע מאשימה. "תשאיר את הסיפורים לגאליארדים, ואת המעשים לנו." פרצופו מתעקם, עיניו מצטמצמות, ושורר שקט מתוח לכמה שניות. זה שהיה משליך את בקבוק הבירה הריק בעוצמה אל תוך המדורה, כשקול שבר עולה ממנה, ונראה שזה מספק את זעמו לעכשיו, כשהוא מוסיף: "עם הגישה הנפסדת הזו, לא פלא שנפל הקיירן של ים המלח. שלא הצלחתם להחזיק אותו... אבל אתה יודע מה? אתם רוצים סיפור?"

הוא פונה לזוג הרוחות, שבדיוק עסוקות בלכלות את חצי האוכל, וממשיך: "אתם רוצים לדעת מה באמת הפסדנו? ספרי לנו על הילדים שלעולם לא יוולדו לגאיה, ללונה ולהליוס. ספרי לנו את אילו מהם הכחדנו אפילו בלי מלחמות הזעם."

הוא משליך את עצמו חזרה לקרקע בכבדות ופולט נהמה שקטה יחסית, כמו קיטור שיוצא מחור גדול מדי.

איוב

דני לא נראה מופתע משפע המילים וההאשמות של זה שהיה. רגוע, נותן לעצמו ליזול לצדדים, לאור הירח להאיר על סביבתו ועל זה שהיה (מרגיע גם את זה שהיה, אם רק הוא יאפשר לאור לגעת בו), לפחדים לצאת ולהתפשט (להחשיך באזור האבן) ולמדורה לאכול בכל. ידיו נפתחות לצדדים, מקבלות את עול דברי זה שהיה, בזעתו אפשר להריח את הכאב של קאריבדיס. גבו ישר, המשקל העצום של גופו ושל השנה שעברה משתחות אותו לעבר האדמה ולאהבה של גאיה ועיניו שוקעות פנימה, נעלמות ונסגרות. "אני חושב שאתה מאשים את עצמך במשהו", הוא אומר בשקט, "לא אותנו".

גולה

"אפשר להאשים את כולם" לוחש אחד התינוקות.

"אשמה," לואט תינוק אחר "אף פעם לא נגמרת, אם רק תרצה היא תלווה אותך כל ימיך כמו צל."

"חלב.." ממשיך הראשון, גופו הקטן, הערפילי נע סביב האם הצעירה שנרעדת רגע ואז מביטה בו בהתרסה, "החלב שאתם שותים, החלב שאתם מבעירים, החלב שאתם רוצים לחלוק עם העולם..."

"אתם משנים אותו בעצם מבטכם עליו," ממשיך התינוק השני "אתם נותנים לו שם ומשמעות. אתם מקדשים אותו ונלחמים למענו, אבל כל עוד זעם וכאב האם יהלך על האדמה בדמותכם, ילדי הנחמה לעולם לא יחיו בה."

"לאם הגדולה ילדים רבים שלא נולדו מעולם". התינוק הראשון נע בתנועות מעגליות ורכות, משאיר סימני גלים על החול, "ילדי הנחמה הם החלב החי שנע על פני האדמה, מזין ומרפא. ילדי הנחמה הם אהבת האם הגדולה החודר גם אל הקשה בלבבות. ילדי הנחמה הם התיקון שיכל להיות לולא התגבר עליה זעמה. ונולדתם אתם..."

תום

זה שהיה בבירור רוצה לענות לדני, אך על אף זעמו, הוא עוצר בשקט ומקשיב לדבריה של הרוח. הוא נרגע מעט למשמע דבריה ומהנהן. עם דבריה האחרונים, הוא נאנח עמוקות וכמעט משפיל את מבטו.

כשזו מסיימת, הוא קד בראשו לעברה, באות של כבוד, פונה שוב לדני ואומר: "אתה מבין עכשיו? אני באמת מאשים אתכם, ואותי, אבל לא בנפרד! אנחנו אשמים כאומה, ואלו בדיוק הדברים שגארו חזקים צריכים לטפל בהם." הוא מצביע באצבע ארוכה ושעירה על דני וממשיך: "גארו כמונו, שאבדו את משמרתם, שנשארים מאחור, מספיק בשוליים של החברה כדי להבין ולקבל את מה שהראגאבאשים כל הזמן אומרים... כאלו שיכולים להרשות לעצמם לקבל חכמה מרוחות כמו אלה, שיודעות המון, אבל אומרות לגארו את מה שהם לא רוצים לשמוע."

הוא משליך את עצמו בחזרה לקרקע בכבדות, ומקנח בשאלה: "מבין?"

בן דודה

"גם אני מבין" אומר בן " אבל מה שאני לא מבין זה למה הוקפצתי לפה? בשביל ערב מספרי סיפורים הייתי עושה מנוי לתאטרון גבעתיים, ואת הסיפורים הללו כבר שמעתי יותר מפעם אחת, חשבתי שקרה משהוא לקיירן של ים המלח , חשבתי שיש שאני מקבל משימה חדשה, בני למה הזעקת אותי לפה ?"

איוב

דני מסתכל על אחיו, מטלטל את ראשו, "אלו המסורות שלנו, אנו נפגשים, מדברים וכך אנו מכירים אחד את השני. כך אנו חיים ביחד. ככה יש לנו עבר ויש לנו עתיד". לאחר כמה שניות הוא ממשיך, "וכן, יש לנו בעיה, אבל זה לא קשור להערב. הערב אנחנו חוזרים הביתה. למה שאנחנו ביחד".

אז דני מסתכל על זה שהיה, "לא," הוא מניע באיטיות את ראשו העצום, "אני לא מבין אותך. אבל אני מבין אותם" - הוא מצביע עם חמש נקנקיות האצבעות שלו על הרוחות המרחפות, "ואני מבין את עצמי", הוא מהנהן לעצמו, "שזה שתיים משלוש. לא רע", הוא מחייך חיוך שבע רצון לזה שהיה.

"בכל מקרה, התשובות לך" הוא מצביע על בן, "ולך", עוד אצבע שמנה מראה על זה שהיה,"הם אותו הסיפור. הסיפור של מה שקורה עכשיו באוסטרליה. הסיפור של האבן. כלומר, אלו התשובות שלי, טובות כפי שיהיו".

הוא מתיישב, פורס עצמו על הקרקע האבנית, מכין את עצמו לסיפור שהוא עומד לספר

תום

זה שהיה תולה מבט בבן לרגע קל, ומתיישב אחורה על מרפקיו בצפייה מעושה, מביט בדני וגורד את לחי שמאל שלו, או מה שנשאר ממנה.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית