הסטוריה אלטרנטיבית שבוקעת מתוך הסמלים על הגוויה של הגברת עם הנעל הבודדת. סצנת אקשן זולה וחסרת חוש מחויבות בהרצת פאזיל.
קליין מפעיל סלריטי ומגביר את הכוח שלו. ניביו נשלפים. ידו תופסת את צווארו של תדהר ומרימה אותו חצי מטר באוויר. "אתה באמת חושב שהצלפים של דרורי או ההסכם העלוב הזה יעזרו לך, שקית דם? אני רק צריך לסגור את היד שלי ואתה הופך לשקית משומשת".
אלכס מביט בתדהמה במה שקורה מסביבו. הוא יכול לראות בברור את נקודת הלייזר האינפרה־אדומה, בלתי־נראית לעיניים אנושיות, שמתייצבת על החזה של הבוס שלו, בדיוק במקום הנכון. לוקח לו שבריר שנייה להתאפס על עצמו ולהתחיל לחפש את הצלף.
קליין מטיח את תדהר בקיר בעוצמה והלגיונר נאנק כשכתפו נפרקת ממקומה. ידו ממשיכה ללפות את צווארו של תדהר וציפורניו פוצעות את הבשר. "כדאי לך לחשוב טוב לפני שאתה ממצמץ לידי, בפעם הבאה אני לא אהיה כל כך נחמד" הוא אומר בלחש ובאיום. ואז בן התמותה החצוף מישיר אליו מבט ומסנן דרך שיניים חשוקות "ברכותי, טמבל, זכית בפרס דארווין".
עווית כמעט לא רצונית חולפת בגופו של קליין. זה מתחיל בשריר הגב הרחיב, עובר לשרירי הרום הקוצי והדלתא, דרך עצם הזרוע אל שריר הבראכיורדיאליס, עצם הגומד ועד לאגודל, ומשם – כאילו במקרה – אל מפרקתו של תדהר. "מצמצת", מפטיר קליין ומשליך את הגוויה לארץ בבוז.
- מגן ליתד הוראת ניקוי. אש אש אש.
קליין, מרוצה מכך שהדברים חוזרים למצבם הטבעי, כמעט לא מרגיש את העקצוץ על צלעותיו. את הזדקרותן של השערות הקטנות שנמצאות בין צלף הלגיון לבין הלב הקטן והשחור שלו (ויש הטוענים שבמקום לב יש לו שק אשכים של אתיופי מצונן). ואלכס מרוכז מדי באיתור הצלף מכדי להבחין בנחש דקיק, כמעט בלתי־נראה של אוויר מיונן – טיפ־טיפה יותר בהיר וחם מהסביבה – שבוקע מהחזה של הבוס שלו.
כשאלכס מצליח לגלות סופסוף את הצלף, כבר כמעט מאוחר מדי. נחש דומה אך ארוך יותר בוקע מאחורי דוד־שמש על הגג, דוהר לעבר אחיו – ולעבר קליין – במהירות לא סבירה. מהיותו חנון, אפילו בקנה־מידה ערפדי, אלכס שמע על איזה נשק פלאזמה שמפתחים בלגיון. החתיכות מתחברות בראשו והוא יכול לתאר לעצמו מה יקרה כשהנחשים ייפגשו. הוא נע במהירות כל־כך גבוהה שכשהזעקה שנמלטת מגרונו תגיע לאוזן של מארק היא תסבול מאפקט דופלר שיגרום לה להשמע גבוהה ויללנית. הוא רואה את הנחשים נפגשים. הוא רואה את האויר בין המפקד שלו לבין הצלף הופך לפלאזמה מלוהטת ובוהקת. עיניו דומעות כשהוא מזנק. דמעות של דם.
חברות? אהבה? תחושת חובה? מי יודע. אולי זה רק הדם של קליין שאלכס היה חייב ללגום כדי לקבל את העבודה. ואולי אצל ערפדים אין בעצם הבדל. ככה או ככה, קליין נכנס לכוננות־על ברגע שהוא קולט את אלכס מתחיל לרוץ, אבל שום־דבר לא מכין אותו לצריבה הנוראית של פס האור המסמא ומחריש האזניים שחודר אל חזהו. אל נשמתו. תוך כמה עשיריות שנייה גופו של אלכס פוגע בקרן והכל משתנה, אבל במהירות של קליין עשיריות השנייה האלה נדמות כנצח. נצח של כאב, של שיתוק, של חוסר אונים.
דני עוז מרגיש משהו בוקע עמוק עמוק מתוך תוכו. משהו שמטפס החוצה ומתפרץ בצחוק עז. הוא זורק את ראשו לאחור, שואג וצוחק בו בזמן. "האאא, האאאאא, האאאאאאאא".
ואז אלכס פוגע בקרן שמקבלת מרקם זיגזגי, כברק, ומנמיכה את קולה הנורא בכמה אוקטאבות. וקליין מסוגל לזוז. הוא משתטח על האדמה. מבט מהיר לכיוונה של שקית הדם האחרת מראה שהיא רק מתחילה לקלוט שמשהו קורה. קליין מזנק לעברה במהירות עצומה ומצמיד אותה לחומת החצר. חזהו ממשיך לבעור. הוא צורח בזעם, קורע את חולצתו וחופר בחזהו על מנת להוציא את מה שזה לא יהיה, אבל חוץ מחופן או שניים של אפר הוא לא מוצא כלום. כווית החדירה עצמה קטנטנה, ולמרות שהיתה תחתיה כמות קטנה של בשר חרוך, הלב בסדר גמור. למעשה, הנזק הגופני קטן בצורה מפתיעה ביחס לכאב הנורא שהפציעה הסבה לו.
אלכס עדיין על הקרקע. ברקים מזנקים בין גבו לבין דודי השמש, ורק החוסן הערפדי המופרע שלו מציל אותו מהתפחמות מחלטת. כשמבטו מצטלב עם זה של קליין הוא ממצמץ דמעה אדומה מעינו וחושק את שיניו. ברקים מקיפים את גופו וקשת חשמלית עצומה נמתחת בינו לבין עמדת הצלפים, שבוחרת ברגע הזה לעלות בפיצוץ אדיר השמימה. לא ברור אם אלה היריות או משהו אחר. חתיכות אלכס נושרות סביב והופכות לאפר.
דני מרים את ידיו ומשחק בהן באוויר מעל החצר כמו מציג בתאטרון בובות, כאילו הוא שולט בכולם. לא נראה שהוא מפעיל כח כל שהוא, אלא פשוט יושב, צוחק ונהנה, כנירון קיסר בשעתו, בשעה שהמוות חוגג סביבו. סוכני שטח של לפחות ארבע סוכנויות שונות מתעוררים לפעולה שכוללת בעיקר צעקות ויריות. "הא, הא, הא", הצחוק משתבר בגלים על הגוויה, מתפשט בחצר, נכנס לבית, עוטף את כל השוטרים והאזרחים בחוץ, משתלב לתוך הצעקות והצרחות של האנשים שבורחים מהאש המלחכת באוויר, מלווה את אלכס בהסתערותו, מהדהד באוזני הגוויה, משודר על גלי האתר, מגיע לאוניהם של נסיכים, ראשי מדינות, מעיר שני אנשי זאב בים המלח, מקפיץ את כל הכלבים שמיללים בתגובה בכל העיר. "האא, האאאא, האאאאאא".
רס"מ מוסקוביץ מנמנם. יש לו חלום טוב, מאלו שהוא אוהב. הפספוס הזה, ממקודם, אזוק לסורגים בתא המעצר והוא עומד מעליו ומכה בו בקת האקדח. ובחוץ יש מלחמה. בום. בום. בום... הרס"מ מתעורר בקפיצה, מחזיק את האקדח בידו, זיעה קרה פורצת על מצחו, הוא מביט לכל עבר, מחפש, מה? יריות, אש, צרחות, והקליין הזה... הוא נראה... ניבים אדומים ופרצוף מטורף. הרס"מ מכוון ביד רועדת את אקדחו למרכז גופו של קליין וסוחט את ההדק באיטיות, כמו שלימדו אותו! *באם!*, הקליע פוגע בצווארו של קליין. קליעה סבירה. מוזר, כמעט ולא משפריץ ממנו דם.
קליין מזנק במהירות עצומה לכיוונו של הרס"מ ומתחיל לרסס כל דבר שנמצא מולו. שני כדורים מפלחים את ראשו של הרס"מ, שלשה שוטרים נוספים נורים למוות, קליין נע במהירות על לעבר העמדה ממנה נורה אלכס. הפיצוץ השמיד את כל מה שהיה שם, אך כישורי הזיהוי הפלילי עוזרים לו גם כאן. היו פה שלושה אנשים. זה הכל. שלושה אנשים וחלקי מכונות. אחד מהם עמד כאן. הצלף. ממנו בקושי נשאר משהו. שני האחרים היו... שם. בקצה הגג. אולי מתכוננים לפינוי. מטריף אותו לחשוב ששקית דם בודדת חיסלה את אלכס. כמעט חיסלה אותו עצמו. אבל זה בעבר הרחוק. זה כבר לא חשוב. מה שחשוב זה שהפעם קליין מזהה את העקצוץ על צלעותיו. הוא מביט ורואה שתי נקודות רוקדות לו על החזה.
"אלישבע, סטו, אחרי" הוא צועק אל מערכת הקשר הפנימית ומתחיל לנוע מהר ככל האפשר על מנת להוציא אותם מכוונות הצלפים אל תוך הסימטאות. את אלישבע הוא לא רואה, וסטו רחוק. הוא מקווה שהכל יהיה בסדר ומזנק מהגג לתוך סמטה. הצלף מאבד את קו האש והעקצוץ נעלם.
מאזור הזירה עדיין נשמעות יריות, ואליהן מצטרף פצפוץ הברקים של נשק הלגיון. ומעל לכל ממשיך הצחוק הנורא להדהד. דני עוז, שנפגע כבר מלא מעט כדורים, ממשיך לעמוד על רגליו, להשפריץ צחוק, שומנים ודם לכל עבר. ירי בלתי־פוסק... צחוק בלתי־פוסק... "האאא, האאאאא, האאאאאאאא".
בלב כל המהומה, שליו ושקט, שוכב תדהר עם מפרקתו השבורה. מת. במוחו שוכן יונה, ואי שם, במעמקי גזע המוח, כמה מאות תאים שמכנים את עצמם ינוקא, מגיעים להחלטה קשה ביותר. אומנם יש זמן רב, כארבע דקות, לפני שתאים יתחילו להדרדר מעבר לרצוי, אבל זו תהיה עבודה קשה ביותר. ינוקא מתחיל לפרק את מוחו של תדהר לחלקים שונים. הוא יצטרך לבחור איזה תאים יוקרבו ואיזה בעלי חשיבות. אזורי החושים, מחשבה ותבונה יהיו חייבים להשאר. לעומת זאת אזורי המין השונים, מהווים פתרון מושלם. מדובר במסה מספיק גדולה של תאים שתוכל לשאת את הנדרש ממנה וזה לא יחסר לתדהר. עדיין, הבעיה האמיתית ניצבת לפניו, ינוקא רגיל לעבוד עם עשרות או מאות תאים לכל היותר. מליוני התאים אותם הוא יצטרך לחווט יחדיו מעמידים לפניו מכשול עצום. בחוסר ברירה הוא חוזר לשיטות הישנות ולאנזימים. ינוקא שונא אנזימים. מרגע שיצרת אותם אי אפשר יהיה להפטר מהם לנצח. הם יכולים להתחבא בתוך איזה תא בטחול ולצאת ברגע הכי לא מתאים.
אבל כשאין ברירה, אין ברירה - ינוקא, כפטליסט שהוא, חי כך כל יום. הוא מאתר את ה RNA המתאימים, בונה כמה אנזימים ראשונים שיצאו ויבנו את אחיהם, והוא משחרר את השד האנזימי מבקבוק החלבון, יוצאים לדרך ארוכה ומפותלת... כי ההשתלטות על תדהר מתחילה מבפנים - עכשיו!
אורנה מתרוממת מצד החומה, לא לגמרי מבינה למה מארק לא הרג אותה. היא שולפת את הנשק האישי שלה, מעבירה את הניצרה ל-ערפד ומחפשת אותו במבטה. הוא נע מהר מדי. היא נושמת לאט, דרך האף, מנסה לבטל כל הסחת דעת, כל חירחור צחוק פראי, כל נביחת כלב או יללת חתול ולמצוא אותו. הטכניקות החדשות של האגף מצויינות והיא תלמידה מוכשרת, אבל הוא עדיין מהיר מידי. [1]
היא יכולה לראות את תדהר מוטל לא רחוק, מלוק כתרנגולת. מוסקוביץ' נפל בצידה השני של החצר, וביניהם האדמה החרוכה שהייתה פעם אלכס. מוות מיותר, חורבן כמעט ודאי של ההסכם, וראייה חשובה שחומקת מבין אצבעותיה לעשות שמות במרכז אזרחי. כשקליין צועק לסגת היא לא מהססת. "קוד שחור," היא אומרת באוזנייה למענה הממוחשב של חברת מי אביבים, המפרט באוזניה את שעות הפעילות. "כתם דם מתפשט לצפון מערב. חשד לזיהום חיצוני. עדיפות להסגר על פני גריסה.", הסמבצ"ים של אגף איקס מתעוררים באחת במרתפיהם, קולה עובר ניתוח וזיהוי.
"אשרי קוד שחור", מפתיעה המזכירה האלקרטונית של מי אביבים. "כלב. לילה. הנרי. זברה. ירושלים. נצח." היא מדקלמת מוכנית וכבר שומעת את המסוקים עולים לאוויר.
במרתפי אגף איקס החמ"ל בפעילות מלאה. "זהו איננו תרגיל" מודיעה הכריזה בקול חמור, "קוד שחור". "אני לא אוהב את זה" אומר דוידי, סגן מנהל האגף בטלפון לסמב"צית הראשית. "אורנה אף פעם לא טורחת לשקול כמה הדברים האלו עולים". הוא לא אוהב את אורנה, ואלמלא יהודה קורן, ראש האגף, הוא היה מוריד אותה מתפקידה הנוכחי. יש לה אומנם מספר יכולות מרשימות, אבל זה לא מחפה את העובדה ש-(א) אין לה את הרגישות הנדרשת להתמודד עם גורמים פוליטיים עדינים (ב) אין לה שום הערכה לניהול מדוד של משאבים. יש מכות שאפשר לספוג, זה הרי ברור לכולם, אבל אצל אורנה אם יש ספק אז אין ספק. זה העבודה שלו להזרים את הכספים לארגון, והיא מסוגלת לבזבז בערב אחד תקציב של שנה. יש גם (ג), למרות שהוא לא מודה בזה, אבל היא מכעיסה אותו בעצם קיומה, אדישה, אטומה לא נכנעת. היא יכולה לעשות את מה שהוא יגיד לה ועדיין לתת לו הרגשה שהוא אידיוט.
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" שואלת רינה בקול מהסס, "לבטל את הקוד השחור?" לצידה בחורה כחושה למראה, ארוכת שיער, יושבת בישיבה מזרחית אל מול אחד המסופים ושולחת שאילתות למחשבי הענק של החברות הסלולאריות. איתור מיקומם נוכחי של מכשירים שהיו פעילים בזירה. "יש לנו מיקום משוער", היא מכריזה. דוידי זע באי נוחות במיטתו. 'זאת הבעיה,' הוא חושב לעצמו במרירות 'אי אפשר לדעת עם אורנה. היו לה את ההצלחות שלה וקורן ודאי יאמין לה שהייתה סיבה מצויינת לשפוך את כספי האגף כאילו הם חול ים."
"לא," הוא אומר וקם ממיטתו. "אני אגיע בקרוב". הוא חושב לעצמו שאולי הערב סופסוף יהיה לו את הצידוק להשעות אותה זמנית. ויש לו בראש מועמד מושלם להחליף אותה. בחור מצויין, סוכן טוב שמבין מהם אילוצים ופשרות. אומנם לא מיומן כמוה, אומנם לא מי שהתמודד עם מצבי קיצון גדולים, אבל לפחות מישהו שאפשר להגיע איתו להבנה. "ותקפיצי את אוחיון", הוא אומר ומנתק.
קליין מצית סיגריה כשהוא שומע את המסוקים מתפצלים. שניים מהם נעים בכיוון צפון מזרח, במסלולי חיפוש. אחד נע לכיוונו. "זה הזמן להעלם", הוא אומר כשסטו מגיע, ועוקר את מכסה הביוב מהמדרכה. "את הנקמה שלנו על אלכס אנחנו נגיש קר. כל אחד ואחת מהם ישלמו וביוקר". הוא מזנק אחרי אלכס אל תוך הביוב וסוגר את המכסה אחריו. צחוקו של דני ממשיך להדהד. "האאאא, האאאאאא, האאאאאאאאא".
כעבור כמה דקות ינוקא מגלה שמשהו גזל מהנשא שלו כמה מרכיבים קריטיים. בטווח הרחוק ראוי לבדוק מי עוד משתמש בתדהר שלו, אך בטווח הקצר החוסר הזה ידרוש פעולות מאד קיצוניות על מנת להחזיק את הגוף. פעולות שהוא קיווה שהוא לא יצטרך לעשות עוד כמה עשרות אם לא מאות בשנים. הוא מתחיל לאגור מצרכים לקראת החורף ההולך וקרב. הוא יצטרך לתחזק ישירות את הגוף המת למשך מספיק זמן כדי להכניס אותו לאיזו ביצה או משהו, בתקווה שנחש או צפרדע יאכלו את חלקי מוחו המרקיבים של תדהר. אחרי הפעם האחרונה בה הוא שכן בתוך תולעת, הוא לא רוצה לחזור על החוויה ההיא. הוא מייצר עוד אנזימים (כשהסוף קרב, אנזימים הם פתרון סביר, הוא חושב לעצמו, שונא להשתמש בדבר המקולקל הזה). בגלל החוסר בזרם הדם והמוות הפיזי של הגוף הוא כבר לא יכול לתקן את העצבים שנקרעו בצוואר. במקום זאת הוא שולח אחד מתאיו, כגשר להעברת מידע עיצבי, אל בין החוליה השישית לשביעית בצווארו של תדהר.
תדהר פותח את עיניו. מבולבל. הוא שוכב על הקרקע מביט מעלה. הוא מרים את ידיו, מסתכל בהם, הם לבנות. הוא לא מבין. משהו מאד לא נכון בו עצמו. למרות שהיריות והצרחות כבר נרגעו, ואיש הזאב המשתולל נוקב ככברה וגוויתו העצומה שוכבת תחת ענן זבובים, הוא עדיין מרגיש בתוך שדה קרב. הכל כל כך מהיר, שורק וטס סביבו. הוא מביט סביב באיטיות.
ינוקא מצליח, במאמצים על-אנושיים, להחזיק את הגוף פעיל, אולם בדיוק כאשר המצב מתחיל להתייצב מגיעות שוב חדשות רעות, הפעם בצורת פרודת אצטיל חולין שפשוט בנויה רע. תאי העצב בגוף של תדהר החלו להאט, ובדיקה העלתה שהאצטיל חולין, אשר בימים כתיקונם אמור להעביר מסרים כימיים לאורך ובין תאי העצב, מכיל איזו תוספת זעירה ולא משמעותית למראה שגורמות לו להשתלט על העצב ומונעות מטרנסמיטורים חדשים להתחבר. ינוקא כמעט יוצא מדעתו כשהגורם הזר, שיצר את המולקולה החדשה, דוחק אותו עוד ועוד החוצה.
בדיקה נוספת מעלה שהבסיס של אותו גורם זר נמצא בידיים של תדהר. אותם שרידים שחורים שנפלו על ידיו מהאבן העגולה. כל עוד תדהר היה חי, גופו ונשמתו נלחמו בדבר השחור ההוא. כעת שגופו על סף המוות, הדבר השחור אוכל אותו כאילו היה גלידה תות בננה. ינוקא מבין שנשארו לו דקות ספורות לפני שכל התאים ייפלו תחת ההשתלטות השחורה, והוא איתם! ינוקא מתחיל בסדרת פעולות לפליטה בעת חירום מערמת התאים שלו... וזה גם אומר שהוא יצטרך את יונה, מבין ינוקא. הוא מעביר מסרים כימיים בדנדרטים, לעורר את הסביבה שבה נמצאת אחת מאותן אלקטרודות, מתקשר עם יונה.
אורנה בודקת את שדה הקרב ונדהמת כשהיא מזהה את ירון תדהר ז"ל, לבן כסיד, מתיישב לאיטו ומסתכל סביב. אינסטיקטיבית היא נותנת לעצמה לחוש את הסביבה ואת תדהר. עכשיו שהוא כבר לא בן אדם, אפשר להרגיש אותו כמקור דוחף, על גופה ונשמתה. אבל הוא לא דוחף בחדות שערפד היה מנסה לדחוף את עצמו. הוא שטוח יותר, מקיף יותר, מדגדג משהו. לוקח לה מספר שניות עד שהיא מחברת את ההרגשה הזו לתדהר, ובהפתעה היא מבינה שהוא זומבי.
מסוק משטרתי מרחף מעל לזירה ומאיר אותה בזרקור רב עוצמה. אמבולנסים, ניידות, אנשי בטחון והצלה... המולה רבה. ולתוכה נכנס אופנוע שחור גדול וכבד עם רוכב עטוי מעיל עור שחור. אוחיון מוריד את הקסדה ומסיר את הכפפות, אך נשאר על האופנוע. כשאחד מקציני המשטרה מברך אותו לשלום הוא מהנהן בנימוס ושואל "איפה המקסימה שלי?". הקצין, נבון מכדי לומר משהו מחייב ולהסתבך במשחקי הפוליטיקה הפנימיים של האגף, מחווה לעבר הבית. אביתר יורד מהאופנוע מוציא מאחד התאים הצדדיים רובה ציד אוטומאטי מסוג G11, מניח אותו על הכתף ומתחיל לצעוד לעבר הבית.
כעבור רגע הוא רואה את אורנה, חבושה במרפק, עומדת ונותנת הוראות לשוטרים מפוחדים. "הא כפרה, שלחו אותי לעזור לך, מה את רוצה אני לעשות?" הוא מחייך אליה. "יופי" משיבה אורנה לאקונית מבלי לשאת עיניה מהפאלם-X המשוכלל שלה. "הם איבדו את הסיגנל שלו בסימטה אלמונית", היא מסבירה ומקלידה משהו. "אני מעבירה לך נ.צ. - זאת כניסה למערכת הביוב." היא מרימה את מבטה ובוחנת את אביתר ואת חיוכו הרחב לראשונה מאז שנכנס. הוא בסדר, היא חושבת לעצמה. בחור מוכשר בסה"כ, למרות נטיתו לקיצורי דרך. היא יודעת שהיא יכולה להסביר לו את המצב בקצרה והוא יהיה מסוגל להמשיך בלי עזרתה משם.
"משהו עבר אליו מהגופה והוא תקף סוכן לגיון", היא מצביעה אל תדהר שגורר את עצמו באיטיות מבחילה לכיוונם ומעריכה במהירות שיש לה זמן לחמוק ממנו במידה והוא לא מתכנן לעורר בעיות "והרג אזרח. שוטר." מבטו של אביתר נע אוטומטית עם כיוון הצבעתה לגופתו המנוקבת של מוסקוביץ', סביבה עומלים שני אנשי משטרה. "קליין הוא בגדר ראיה מבחינתי אז יש עדיפות ללכידה על פני השמדה".
היא נושפת בחוסר שביעות רצון שהוא מכיר, תגובה דומה מופיעה אצלה כשמשאירים את המטבחון האגף מבורדק. "אני רוצה אותו אצלנו." היא אומרת בהדגשה "הליגיונרים עשויים לשלוח גורם עצמאי, והערפדים יכולים להעדיף להפטר ממנו, במיוחד לאור העובדה שהוא שבר את המסכה שלהם מול שוטרים ואזרחים, אז תמצא אותו ראשון ושים אותו בקופסא אם אפשר. אני חייבת להבין מה קרה כאן."
היא סורקת את הזירה. איש הזאב מת, איש הליגיון הוא אל-מת (בטח עוד אחת מהטכנולוגיות המסואבות שלהם), נציג הערפדים נמלט ונציג הרוחות לא נראה - אולי מסתתר בבית, אולי חמק, היא תצטרך לברר את זה. "אני אנסה להשיג רוב להסגר והגרת ראיות רישמית. כרגע עושה רושם שאני הנציגה היחידה בעלת יכולת התגובה בזירה. אעדכן את X כשיהיה במה".
"אני לא יודעת אם מדובר בכתם דם פרוע או בדחיקה מבחוץ - כך או כך קליין מסוכן. ויש איתו שנים נוספים - לא ברור מצבם". היא מחזירה את מבטה לפאלם ומקלידה שוב. "גורם שלישי נצפה על הגג - מחוץ לגבולות הזירה - לגביו אני ממליצה על המשך ניטור. התיקים המוצפנים שלהם אצלך, אמור להיות לך מפתח עדכני". עיניה חוזרות אל אוחיון. "אני נשארת כאן, אז ניהול המרדף עובר אליך או למטה, לבחירתך." "משהו לא ברור?"
"יוצרי אופל מתועבים" אומר אוחיון, "הכל ברור, אבל אין לי יכולת להתמודד מול שלשה ערפדים ובהתאם להסכם גם אין לי סמכות. בנוסף, מת כאן ערפד והערפדים ירצו לנקום, ולכן מבחינתי יש לי כאן תפקיד אחד ומרכזי והוא להגן עלייך! אני לא מתכוון לזוז ממך, תני לי לראות את הפציעה הזאת".
תדהר מביט בחילופי הדברים בתימהון. המחשבות נוזלות זו לתוך זו בתוך מוחו המרקיב, התוסס. למה הוא זז כל־כך לאט? למה היא לא מבינה? מה, היא לא רואה שאוחיון מנסה להפיל אותה? שהוא מנסה לתפוס לה את המקום? איך היא יכולה להיות כל־כך חכמה וכל־כך טפשה כל־כך בו־זמנית? תתעוררי, מותק, ירכיים.
ירכיים? תחת? הוא מת. הוא מת והוא קם והוא רוצה את מה שמסתובב לה בתוך הראש השוקולד שלה. והגוף כל־כך בוגד בו שאפילו בבגידה שלו הוא בוגד. והוא רוצה עכשיו להגיד לה את זה אבל המילים לא נעשות לא נבנות על הלשון שלו. על השוקולד שלה... הוא מתנער באיטיות. כמו צילום בהילוך איטי של כלב יוצא משלולית. הוא מנסה את הממשקים במקום. זה יותר קל. הוא רואה משהו על ליקוי, שלכת, פנטקס פנטקס פנטקס. האומברה זולגת מבפנים לבחוץ עולה כמו ג'ורה מים־המוות ים־האבק והשורשים בוכים אל תוך האדמה... קישורים עצביים... הנה זה. בין החוליה הששית לשביעית בצוואר. הוא שולח יד איטית לכיוון המח של אוחיון. לסתותיו טוחנות מלים שמסרבות להוולד.
- חרב לנדן בקשת סיוע. תעבירי לי שליטה על כל העמדות. כל העמדות ניצרה. קוד חוםחי, בינגו בינגו בינגו. ותודה שקניתם כחול לבן.
"תתכופף!" פוקדת אורנה אל הבעתו הרחומה של אוחיון כשהיא מרימה את נשקה האישי ויורה בראשו של תדהר. "אני בסדר גמור," היא אומרת. "עכשיו תפסיק לבזבז את הזמן שאין לנו ולך לעשות את העבודה שלך."
מוחו של תדהר בוקע מאחורי ראשו בעננה ורודה. ראשו המרוסק נשמט, אבל משהו עדיין מחזיק את הגוף שלו. כאילו הוא תלוי מחוט שנעוץ לו בין השכמות לצוואר. רובי הלגיון מרעימים שוב. קרן לבנה בוהקת בוקעת מאחד הגגות ופוגעת בגבו של תדהר. ועוד קרן. ועוד שתיים. ועוד שתיים. ומיטיבי הראות יוכלו להבחין, אם הם ישתדלו, גם בקרן שביעית, מהוהה, מעורפלת, מתוחה בין הבלש הממורמר ירון תדהר לשעבר ודודי השמש המפוחמים על הגג שנפגע. ובמרכז הכוכב הבוהק הזה מפרכסת גופתו של תדהר, שכל היום כולם הורגים אותו, ושאגה נוראית בוקעת מגרונו המלוק.
ינוקא, על סף יאוש, רואה את הכדור מתקרב, עובר, שורף את ראשו של תדהר. הוא רואה את הכדור מסתובב באוויר כשהוא מתקרב אליו, והוא נע במהירות אל תוך עמוד השדרה, עובר דרך החוליה השישית בדרכו לשביעית (בעזרתו הברוכה של תא שהוא כבר שלח לכאן מראש) כאשר כל הקרניים מתחילות להתחבר לתהדר.
ואז תדהר מתפוצץ. לא פעם אחת אלא פעמיים. הקרניים עובדות בעזרת יצירת פוטנציאל מתחים המבוסס על עקרון האנטיפאתיה. תדהר שאמור להיות אנושי קיבל את השליטה בנשק, וכך הפעיל אוטומטית את הצד החיובי של הפוטנציאל, אולם המוות המכרסם בגופו יצר היזון חוזר אשר שרף את שאריות הדם המעטות שלו ואת גופו המת. וכך תדהר, מתפוצץ במרכז הכוכב הבוהק. שפע אורות, זיקי חשמל וברקים קופצים ממנו לכל הכיוונים. אורות מתפוצצים, טלויזיות נשרפות ומחשבים מראים סרטים מעולמות אחרים.
ינוקא, שמבין שזה כבר הסוף, מתחיל לחשוב על לפלוט את עצמו החוצה כאשר הוא קורא את הלוגים של יונה ומבין את מחשבותיו המבולבלות כל כך של תדהר. הרעיון מרתק אותו, הוא מאבד כמה אלפיות שניה במחשבה עמוקה האם לקחת את הסיכון, ומחליט שכן. דרך יונה הוא מתחיל לאפנן את הגלים מהיתדות. הוא מפעיל את ההיזון הראשוני של הגלים, אשר מבוססים על דם. הוא בוחר לעצמו קבוצת תאים צעירים ששרדו בעורק הצוואר לידו, משתיל העתקים גנטיים של עצמו לתוך שבעה תאים, ונותן לקרניים לשאת את עצמו לשבע יתדות.
אי שם בעבר שאיננו, בעולם שמת, משהו נאחז ונשאר. הרעב כה צורב עד שהמציאות נאכלה. כאביו חלפו כאביונות באתר, מגלגלים חזיונות ונשמות לאבדון. מאמיניו נדדו כאל מכה, רומא וירושליים. נשמותיו רוצצו חיים. שונאיו. מתו.
נילס, אבן-עזר, קוסם רב עוצמה מניו יורק, הבין את עקרון האנטיפטיה עוד מילדותו. הסיפור כיצד הוא למד את העקרון כלל אבן קטנה ואינו חשוב. העובדה שהוא שינה את שם משפחתו להיות עברי, 'אבן-עזר', גם אינו חשוב. הדבר החשוב הוא שהוא גילה את עקרון ה-אנטיפטיביות וקידם את הטכנוקרטיה שלב אחד קדימה אל ההתרוממות הסופית.
קרינת מוות נחקרת במעבדות הטכנוקרטיה עוד מאז התקופה העתיקה. הבעיה אז, כהיום, שנדרשת אנרגיה גבוהה ביותר על מנת להפעילה. הסיבה שהטכנוקרטיה חוקרת בעוז את הקרינה הזו, שמרגע שהיא מתחילה, קל לחזק ולתחזק אותה בנשמות.
21 נשמות מצייתות לתדהר.
7 נשמות מקרינות למרכז.
אחד מוות לשלוט בכולם.
התאים המוטוגנים שוכנים בתדהר עוד מאז הוא הרים את האבן, הקטנה, השחורה אל תוך שקית הראיות. בתוך שדה חי, הם יכלו לתקוף תא אחר תא עד מותו בסרטן שיאכל את מוחו מגזע המוח והחוצה. בתוך שדה מת, הם יכלו לפעול - לזמן ולהשתלט אט אט. אבל במוות המאכל של שדה האנטיפטיה ששוכן סביב תדהר, בפוטנציאל המתחים העצום, בקרינה המבעיתה, הם התפוצצו אל תוך המוות. כל תא מתפשט, אוסף מוות לתוכו, גדל אל תוך הקרניים ודרכם אל שבע הנשמות שמתאכלות אל תוך השדה. מרחיבות את המוות עוד ועוד. עשרים ואחת נשמות מצייתות לפקודה, נאכלות כנרות זימון אל אותו כאב קדמון, נותנות שבריר של אוכל לרעב התהומי. משהו קדמון, עתיק, שזקוק לאפלה ששוב לא קיימת מתחת לכוכבים הנוצצים, רואה את החושך בקצה המנהרה.
תדהר מתפוצץ - נשמות מתאכלות, נופלות, שורקות, מתות אל תוכו. 21 רוחות שרק גוגולותיהן, עם שניץ נפשם מאחור, זורמות אל תוכו ומנסות לפרוץ מגופו החוצה. הוא גדל, ראשו מתארך, גופו מתמלא ונשמתו מתה שוב ושוב.
תדהר כעת בגודל 60 מטרים. ירוק, עצום, ורעב.
תדהר רעב.
תדהר צריך לאכול!
תדהר יאכל את העולם!
מאמרים מוסגרים[]
- ↑ זה אומר שאורנה השתמשה במתנה שניתנה לה (הגנב מכוחות פיסיים) בשביל לקלוט את מארק נע בסלרטי. לא עבד לה.
תפריט האתר: מונטאז' חלקי הסיפור, חלקי השחקן, חלקי העולם, אירועים, היסטוריה, עולם, כוחות ומתנות, קישורים, בעלים: איוב