FANDOM


אלישבע עוזבת את רחוב אלנבי ונכנסת לסמטה קטנה. היא מביטה סביב, וכשנראה לה שהיא לבד היא תולה את רובה הצלפים על כתפה ובשלושה זינוקים נחשוניים מגיעה לאחד הגגות. משם היא כבר שומעת אותם. קרעי משפטים בשלושה קולות נפרדים. אחד ממלמל, שניים לחוצים.

"...וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר..."

"אנחנו חייבים להוציא מפה את יעקב!"

"שיזדיין עכשיו יעקב, הם בדרך אלינו אני אומר לך!"

היא מתקדמת כמו צללית בין חוטי כביסה ולוחות סולאריים, עד שהיא כמעט בעמדה. הרוח נושאת לנחיריה ריחות של שלושה בני־אדם. שניים מהם מפוחדים. השלישי לא, אבל יש לו ריח משונה. האמת היא שכל הסיפור קצת מסריח. היא מציצה מעבר למעקה ורואה שניים מהם בדגמ"חי לגיון. אחד שוכב וממלמל, האחר גוהר מעליו ומנסה לטפל בו.

"...הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי...", נואק הלגיונר הפצוע, וזה שמטפל בו לוחש כמעט בצעקה "דודו, משהו קורה לו!". קריאה חנוקה עונה לו מאחורי הדודים: "עזוב שטויות, גולדמן, הם כאן על הגג! הסקופ שרוף לגמרי, אבל הזע"ט מתאכן על משהו. יש לי נעילה. עכשיו זה בידיים של המפעיל".

מאחורי דוד שמן במיוחד מופיע דודו. בחור קטן, לחוץ, כהה עור ומלבוש. על ראשו חבוש משהו שמזכיר כובע טייסים ישן, כולל המשקפיים הגדולות. על חזהו קשורה פלטת פלסטיק גדולה ברצועות מוצלבות מאחורי גבו, ובמרכזה פירמידה מדורגת שחורה בגודל פומלה. עיני הערפד של אלישבע מגלות קרן לייזר אינפרה־אדום שבוקעת מקודקוד הפירמידה ומשרטטת תבנית חיפוש משונה. היא נצמדת לקיר ומסמסת בזריזות.

"היי!" צועק דודו, "את שם!". בוז וזעם ממלאים את לבה המת. הבני זונות האלה. היא רוצה להרוג אותם, אבל היא יודעת שהיא תסתבך אם היא תעשה זאת ללא הוראה מפורשת.

  • "קליין, זו אלישבע, הם יודעים שאני כאן. אם אני לא מורידה אותם עכשיו אני מעדיפה לתפוס מרחק".

"אני יודע שאת שומעת אותי", ממשיך דודו. "אני לא רוצה שהנשק שלי יופעל ואני יודע שאת לא רוצה את אותו דבר בדיוק, אז בואי לא ננהג בפזיזות".

היא נעה בחרישיות מחלטת אחורה ואל המעקה. שום מערכת אלקטרונית לא קולטת אותה אם היא לא רוצה. ואז קולו של קליין בוקע ממערכת הקשר שלה ומסגיר את מיקומה החדש. האדיוט לא מבין באיזה מצב רגיש היא נמצאת...

  • "תתרחקי מטומטמת, את עם נשק שהטווח היעיל שלו הוא 900 מטר! לפחות סטו התמקם נכון?".

"אחותך הזונה מטומטמת", מסננת אלישבע ושולפת את האוזניה. היא סולדת מרובי צלפים. נשק של אומואים. היא צריכה לקרוע אותם לגזרים עם הציפורניים שלה. אולי היא תעשה בדיוק את זה.

מערכת הקשר ממשיכה לקרקר, הפעם בקול חדש: "אלו? אלו? זה עובד? שמע, קליין, נאלצנו להחרים לך את החבר. תבוא לקחת אותו בסניף. חחחחח".

היא משליכה את מכשיר הקשר מעבר למעקה בשאט נפש. הוא מתנפץ על הכביש בקול רם, ודודו, שנבהל מרעש, עוצם את עיניו ופולט יללה. כל־כך עלובים. רק לדבר אחד הם טובים...

יעקב, הלגיונר הפצוע, מתרומם ומניף אצבע מאשימה לכיוונה הכללי. "יוֹם יוֹם, עִם גְּרֹף הַבִּיבִים וְעִם שְׁפֹךְ הָעֲבִיטִים, יַבְקִיעַ בָּאְשָׁם עַד-אַף כָּל-נִסְגָּר בְּחַדְרוֹ וְשׁוֹפֵךְ לִבּוֹ, לְטַמֵּא עָלָיו הֶבֶל פִּיו וּלְהַשְׁבִּית רוּחוֹ מִטָּהֳרוֹ. אָנָה אֵלֵךְ מֵרֵיחָם? וְאָנָה מֵהֲמוֹנָם אֶסָּתֵר? וּמִי-הוּא הַשָּׂרָף אֲשֶׁר-יַגְעִיל פִּי בְּרִצְפַּת אִשּׁוֹ?"

"אני אתן לך רצפה", היא מסננת ומתכוננת לזנק. ואז היא שומעת רחש מאחוריה ומסתובבת. ראשו של קליין מבצבץ מעל למעקה. הוא לא יכול לראות אותה והיא לא בטוחה שהיא רוצה לשנות את זה.

בצד השני של הגג דודו צועק, כמעט צווח: "גולדמן! קרא לתגבורת, הם עולים עלינו!". גולדמן עוצם עיניים ומתרכז. אולי מתפלל. נראה שהוא לא במשחק. ויעקב, עדיין אם האצבע למעלה, ממלמל משפט אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב, חוזר ומתגבר: "הנה הנה הם באים, השדים האדומים!"

קליין מגיע לגג עריכה

קליין מביט באנשי הלגיון בהשתוממות. "מה לעזז..." הוא מתחיל לומר ומרים מיד את ידיו. "אני לא כאן כדי לעשות בעיות, רק כדי לקחת את החברה שלי ולעוף מכאן" הוא אומר ולא זז.

אלישבע מחייכת באפילה. עכשיו פתאום אני חברה שלו, היא חושבת לעצמה.

דודו, שכמעט השתין בדגמ"ח ונמצא על סף היפר־ונטילאציה, מנסה להרגע. "שווואיי! כבר חשבתי שתהיה לנו הפעלה". הוא פולט צחקוק עצבני. "אישית אני בעד שאתה תיקח אותה", הוא מסביר ואז מוסיף לכיוונה הכללי של אלישבע "לא שיש לי משהו נגדךְ חלילה". הוא מחזיר את החיוך העצבני שלו לקליין ומקיש בעצבנות על הפירמידה שעל חזהו שממשיכה לסרוק את האזור בקרן אינפרה. "אני פשוט חושב שזה טוב שערפד מטפל בערפד. זאת אומרת, אז הרי לא צריך אותנו, נכון? וזה הרי הכי טוב. אנחנו בכלל פה רק בשביל לפתור בעיות. מה זה משנה של מי? מה, ערפד זה לא בן־אדם?"

בזמן שדודו מלהג, יעקב דוחף את גולדמן הצידה ומתרומם. גם על החזה שלו יש פירמידה, אבל קרן הסריקה שלה כבויה. אלישבע נדרכת. היא רוצה לראות דם נשפך. היא רוצה לטעום ממנו. והכי היא רוצה לראות את קליין הורג בשבילה מישהו. היא תוהה איפה אלכס, הקרציה. בטח מאחורי קליין.

"יזונה תגיעי הנה מייד!" קליין אומר בעצבנות לכיוון שהם הצביעו עליו, "במטותא מכם, אתם יכולים להביא לי גם את הבחור השני... הג'ינג'י שתמיד מחייך" קליין צועק אל החבריה בנימוס מקסימאלי.

החיוך נמחה באחת מפניה של אלישבע. היא לא מבינה למה היא צריכה את כל זה. בשביל מה היא בולעת את דמו של המנוול הזה בכלל? רק צרות. ועדיין, קשה לה לסרב לפקודה. משהו בלב המת שלה מתחמם כשהוא אומר לה מה לעשות. או שאולי זה לא הלב. מזווית העין היא רואה את יעקב פוסע בנחישות לכיוונו של קליין ואת דודו מעביר את משקלו מרגל לרגל ומצחקק במבוכה. "זה לא אנחנו", הוא אומר, "תפסו אותו השי"ן בי"ת. קצת צפוף פה הלילה, חי חי".

בכל ההמולה הזו אף־אחד לא מבחין בה גולשת מהמעקה וזוחלת לאורך הקיר החיצוני. תוך רגע היא נמצאת בצד השני של הגג, מאחורי גולדמן. העיניים שלו עצומות. "בוא וקח אותי", הוא אומרת בלחישה שמיועדת לאוזנו של קליין, שמרים את עיניו וקולט אותה. אוזניו של גולדמן לא קולטות את הלחישה. או שום־דבר אחר. הסיבה היחידה שהוא עדיין עומד היא שידה השמאלית של אלישבע, שעדיין אוטמת את פיו בכח אדיר, מצמידה את ראשו אל כתפה. היא מרכינה את מבטה ואת ניביה ומתכוננת לשתות.

קליין מניד בראשו לשלילה "כלבה צמאת דם, את תשלמי על זה ביוקר".

במרכז גופו של דודו מבליח לרגע אור, כמו עין שלישית. ובעוד אלישבע לוגמת מדמו העסיסי והחם של גולדמן, תא בודד של ינוקא מעולם אחר מופיע בליבו.

בחיפה בטכניון, בהיס בתל אביב ובעוד מגוון מקומות שעוקבים אחר האטמוספריה האתרית, גורמים שונים מזהים פריצה ישירה אל תוך העולם. אזעקות מופעלות, טלפונים מצלצלים באמצע הלילה מעירים עובדים, שליחים ומוחות. מה שהיה חשד עד עכשיו, מתגלה כנכון. תוכניות חירום נכנסות מצד אחד, מהצד השני יוצאות תבונות שונות אל העולם, מחפשות את האמת ואת הדרכים להשתמש בה לטובת אירגוניהם השונים.

אלישבע מחייכת חיוך מלא ניבים ודם מעל צווארו המשוסע של גולדמן. "סיימת?" נוזף בה קליין בלחישה. "מרוצה? אפשר ללכת לריח יין?"

"לא!" קובע יעקב, שעוד שתיים שלוש פסיעות יגיע לקליין. "הריח שלנו! רוב דגן ותירוש זה רק שלנו. איתכם אנחנו חולקים את טל השמים, זו ציון, ואת משמני הארץ, אלו הקרבנות". יעקב מונה על אצבעותיו. "דגן אלו הביכורים. תירוש אלו הנסכים. ואתה המציל! אתה המציל! אתה המציל!"

בזמן שיעקב מנופף את אצבעו לעבר קליין ורוקד מרגל לרגל, דודו, שעומד קצת מאחוריו, עוטה מבט מבולבל. הוא מצמיד יד לאזנו ואומר "נדן, חזור שנית". בערך עשרה מטרים מאחוריהם אלישבע עוזבת את גופתו המתקררת של גולדמן ומניחה לה ליפול בקול עמום על יריעות האיטום של הגג. "כן", היא אומרת בקול רם. דודו מסתובב אליה בהפתעה. "גמרתי עם הלוזר הזה. בוא נלך לריח".

קליין תוקע בה מבט מייסר. "את יודעת מה?" הוא אומר, "בואי לא". הוא מסתובב ופוסע מעבר לגג ואל תוך הסמטה, שלוש וחצי קומות מתחת, ונעלם. אלישבע שומעת את קולו בוקע ממערכת הקשר של אלכס, בחדר המדרגות. "אני חותך מכאן, אם מישהו עוד בכלל בהאזנה. סטו ימצא את הדרך הביתה, ולא יזיק אם פעם אחת הכלבה תצטרך לנקות בעצמה את שובל הברתולין והדם שלה".


הסיפורון הזה מסופר כולו מנקודת המבט של אלישבע, הקרויה גם רון חכים. אתם מתבקשים לשתף פעולה.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית