FANDOM


המשחקון הזה מורץ על־ידי פאזיל תחת תנאים קיצוניים, המשתתפים מתבקשים לקרוא בעיון את דף השיחה.

התכנסותעריכה

במרתף אפלולי בדינזגוף סנטר, מוקף במעיל ארוך ובדממה, עומד הנסיך של תל־אביב וממתין. לפתע נשמעים צעדים במדרגות, ומהקומה התחתונה של הסנטר בוקע אל אפלולית מרתפי החניה אדם אפור שער, מוקף במעיל ארוך ובטירוף.

"איוב, ידידי הוותיק", מדקלם הנסיך בטון אניגמאטי, "כמה טוב שהגעת מוקדם. אני לא בטוח שיישאר לנו זמן לפרשה השבוע, ואני יודע שאתה צריך זמן להתרגל לדברים כאלה. פשוט הבהמה מים המלח מסתובבת לנו בדומיין, ומספרים שהיא מוקפת צבא של רוחות. אתה שמעת משהו מהצד הזה של המתרס?"

מחייך בחזרה בעליזות ניגש איוב אל הנסיך, מחבק אותו חיבוק חם ומצמיד לו נשיקה מצלצלת ומלאת מצמוצים על כל לחי. אז הוא מסתכל מסביב ומשיב, "לא מפסיקים לשמוע מהם, מתי יהיה קצת שקט?". מחשבותיו מוסטות למרתף האפלולי. הוא מטה את ראשו מעט ימינה. "למה כאן? למה אתה מעלה באוב את המקום הזה?"

פאזיל מנקה את גרונו ומהנהן ברשמיות. "כן. כל שבוע פרימוג'ן מלקביאן מעלה את אותה שאלה, וכל שבוע אני נותן את אותה התשובה. אנו ערפדים. צדים אותנו. אנחנו חייבים לשמור על המסקרייד ולהטמע בחברה האנושית. אז כמה שדירת פאר שיש בה שרותים ומקום לשבת נשמעת מפתה, אנחנו מוותרים על הנוחות האישית שלנו לטובת הכלל כמו גם לטובת בטחוננו האישי, ובכל שבוע אנחנו מגרילים מקום פומבי אחר".

הוא לוקח שאיפה מהסיגריה שלו וממלמל בעננת עשן: "לגמרי במקרה זה תמיד יוצא בסנטר. ויש לזה עוד בונוס", הוא מוסיף בקול ברור יותר, לפני שמישהו אחר יגיד משהו, "שאף־אחד לא נעלב ושהפגישות תמיד מתרחשות בשטח נייטרלי". ושוב מלמול מעושן: "חוץ מכח קטן של מגעולים שאני מחזיק פה לנוחות הקהילה. אם אנחנו בלאו־הכי תמיד כאן..."

איוב מניף אצבע מלאת תוכחה ופוער את פיו כדי לגעור בנסיך הפוחז כשצרחה נוראית שבוקעת מגרונות אלפי עטלפים בתקרת המרתף מפלחת את האפלה. מהיר כברק, פאזיל שולף מכנף מעילו מה שנראה כמו מקל קצר ומחודד, ולפני שאיוב מספיק לסגור את הפה הוא לוחץ על כפתור נסתר והמקל נפרש לכדי מטריה מונפת, בבחינת הקדמת תרופה למטר צואת עטלפים נוזלית שלא מאחר לרדת.

"אני חושב שיונתן הגיע", אומר פאזיל כשקולות הפכפוך נודמים. "כן", משיב איוב בקול מהורהר, "הוא מתקרב אלינו, שקט ואפלולי. אחד מאהובי...", הוא נועץ מבט בפאזיל, "זה יהיה נחמד אם זה הוא. אתה שומע אותו? הוא שם למעלה". אך נראה כי אוושת הצמיגים החלקים שנעצרים הרחק באחת הקומות העליונות בחניון וקולה של הדלת שנסגרת... ברכות ממש, הגיעו רק לאוזנו הרגישה של איוב.

"איוב" נשמע קול מאחוריהם. יונתן דרורי, חיוור כמוות ועם נצנוץ קל בעיניו ניגש אל המאלקביאן הקשיש, ומניח את ידיו על כתפיו. "עבר זמן". פרצופו של איוב מתרחב בחיוך כשהוא לופת את הערפד הקשיש בחיבוק חם. "רב מדי!" מציין איוב, "כי הילד מרמה בהגרלות". הוא תוקע מבט מאשים בפאזיל שמעמיד פנים כאילו הוא עושה משהו עם הפאלם־פיילוט שלו.

יונתן דרורי מפנה מבט אל הנסיך, סוקר אותו במבט מהיר מהרגלים ועד קצה המצח, ובחיוך והרמת גבה נד בראשו. קלות.

דמות נוספת מתקרבת בצעדים מהירים "שוב המחראה הזאת" רוטן האנס פון שטרודל. "ברכות מכובדי" הוא אומר ומביט בסובבים ביהירות גלויה. שטרודל חנוט בטוקסידו לבנה עם פפיון סגול ושושנה סגולה כהה בדש. הוא מלטף את שפמו, "נו עוד כמה זמן נאלץ להמתין?"

"אני כאן" אומר ראם כמעט בלחש, כאשר הוא צועד מכיוון פחי האשפה. לבוש במעיל שחור ארוך וסיגריה דולקת בידו. "ואני מניח שאני האחרון, שי גור בטח יושב כאן בצללים מאתמול" הוא אומר ומחייך לעצמו בדממה המביכה שמשתררת.

לענייןעריכה

"פאאאאזיל, נסיכנו האהוב, אני מקווה שאנחנו עומדים לדבר על ההסכם המפוקפק שתפרת לנו עם הזאבים" חותך האנס פון שטרודל את השקט בארסיות. "קשקשתי קצת עם ארקון מל. מבחינתו ההסכם עם הכלבלבים חסר תוקף. המועצה מעולם לא אישרה אותו ברוב של שמונה עשיריות כנדרש..."

איוב מכחכח בגרונו. "אם כולנו כאן, הבה נקרא יחדיו את פרשת השבוע. פרשת תולדות. ש..." וכאן הוא מרים את ידו טרם פאזיל ינסה לעצור אותו, כמנהגו, "ש... אני אדגיש, נכונה להיום!" הוא מסיים בטון דרמטי. "כן, אלוהים בעצמו, במו ידיו, כאשר כתב את הפרשה, חשב עלינו. ומה אנחנו נעשה?" הוא תוקע מבט זועף בפאזיל ואז בפון שטרודל, ואפילו מעט בראם. "אנחנו נקשיב ונלמד!" הוא מסיים.

"אז מה היא פרשת תולדות?"

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם--אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", מצטט איוב בעל-פה, מחזיק בספר התנ"ך בידו הימנית. מנופף ומדגיש את הנקרא. "ומה מלמד אותנו מדרש רבה על פרשה זו?" שואל איוב את הנוכחים.

"אאאם כככן" אומר שטרודל ומביט באיוב, "ונחזור לנושא. פאאאזיל, אני כמובן עומד מאחוריך בהחלטה המוצדקת שלך לחתום על הסכם ים המלח, גם אם לא היתה לך ברירה וגם אם יש מי שאומר שכבר כמעט ופתרנו אחת ולתמיד ובאופן סופי את בעיית הכלבלבים בישראל ורק ההסכם המחוריין הזה הגיע והציל אותם בשניה האחרונה..." האנס עוצר לשאוף אוויר בשביל האפקט הדרמטי ובשביל לללטף בהנאה את שפמו וממשיך: "אבל עכשיו הפרימוג'ן דורשת את ביטולו לאלתר ובדיעבד ובחזרה, ויפה שעה אחת קודם."

"אני כמובן איני חושד ולו לרגע במעשי הנסיך וחבל שהקובו... לא־חשוב־מי־אמר־את־זה חושב כך". האנס בוחן את האחרים וחושב שהוא אינו מזהה התנגדות. "נצביע?" הוא שואל.

פאזיל מחדיר את הפאלם־פיילוט שלו לתוך נרתיק הדוק ומשחיל את שניהם לכיסו לפני שהוא מרים מבט אל שטרודל. "לא ראוי שערפד בגילך ובמעמדך יקטע את איוב, זקן המועצה. ועוד כשהוא אומר משהו כל־כך חשוב. כן! איוב!" הוא פונה אל הקשיש תשוש־הנפש, "כרגיל קלעת לחוט השערה, ואין ספק שבדיוק עלינו דיבר הזקן. אחרי הגב מגיע התחת".

"אבל!" ממשיך הנסיך כשהוא מרים את ידו אל עבר נציג שבט מלקביאן כתמרור עצור, "יש משהו בדברי הכרוכית. אני לא בטוח עדיין איך אני מרגיש בקשר להסכם הזה – ואם פרימוג'ן טרמר, יונתן דרורי, יואיל בטובו לעדכן אותי בנושא הזה אני אהיה אסיר תודה – אבל אני מבטיח לציבור הנבחרים שאם החקירה תעלה שדני־פאקינג־עוז מקריב חתולים שחורים בבית קברות תל־אביבי גאה... אני אגיש ערעור רשמי לנציג הטכקו שלנו".

"למעשה", מוסיף פאזיל בשקט, כמעט בלחישה, "דאגתי מראש שיארזו לי אותו בדוגי־בג". הוא שולף שנית את הפאלם־פיילוט שלו ומשתמש בו כבמראה כדי להחזיר את אור הנאון ולאותת למישהו בעלטה. שלושה מגעולים נוספים מופיעים על רמפת המטען כשהם מטלטלים תיבה גדולה.

אחד המגעולים מסובב מפתח עצום במנעול התיבה ומרים את המכסה. מתוכה בוקע בחור צעיר והמום שנראה בדיוק כמו הבן־דודה. "הוא קורא לעצמו 'הבן־דודה'", מסביר פאזיל.

טכקונטרולעריכה

ואז קורים שלושה דברים חשובים.

1) הטלפון הסלולרי המיושן של יונתן דרורי מתעורר לחיים, או לפחות לסדרה של עוויתות גסיסה, בכיסו. חוש המישוש המחודד שלו מאפשר לו לקרוא את ההודעה דרך עור הפטמות.

  • מאת: מוקי
  • תוכן: הסוכן מהזירה מדווח שהונטרו של שי גור עבר איזה סוג של הענקה.

2) שנייה וחצי מאוחר יותר הכיס של פרימוג'ן ונטרו מתחיל לנגן מוזיקת מעליות. שטרודל מחייך, מושך בכתפיו לנגד מבטו המצמית של דרורי ומתעסק קצרות עם המכשיר.

  • מאת: הפנתר הסגול
  • תוכן: יש פה דיבורים על איזה ונטרו שהסתבך, מישהו שעובד עם השריף או משהו. ישר חשבתי עליך, אבל אני גם יודע שאתה בפגישה אז שלחתי סמס. מתגעגע xoxoxo

3) ציוץ אלקטרוני עליז נשמע באובסקופט מבין הצללים.

  • מאת: אלישבע
  • תוכן: שייק'ה, משהו קרה לקליין. הוא נכנס לבדו בגלל ההסכם ומשהו נכנס לתוכו. נשארת בצפייה עד הוראה אחרת.

הבן־דודה מביט סביבו בהבעה מוזרה, כאילו הוא קורא אותיות שמופיעות בחלל.

"והם ממשיכים להגיע", רוטן איוב לעצמו, "למה הם ממשיכים להגיע?". הוא פותח את ספר התנ"ך, מתכוון להקריא עוד מפרשת השבוע, כשהוא עוצר, מרים מבטו, "עוד אחד מאהובי מגיע", חיוך נשפך על פרצופו.

יונתן שולף את מכשיר הטלפון הפרה־היסטורי מכיסו ומקליד על מקשיו החורקים באדישות. עוד לפני שהוא מספיק להחזירו למקומו נשמעת שירת ילדות. שורה מעגלית בודדת שחוזרת על עצמה בסהרוריות ומהדהדת ממעמקי החניון. צחקוקים מתגלגלים. שתי דמויות ילדותיות - מתקרבות בדילוגים.

הו, יופי. הן הגיעו. כל הכבוד.

אל האור מדלגות שתי עלמות בצמות. מחזיקות ידיים ומביטות סביב. האחת עוצרת ומרחרחת את האוויר. עיניה מזדגגות מעט והיא משרבבת שפתיים, מטה את ראשה על הצד, מעבירה מבט מסביב עד שעיניה עוצרות ומבטה מתקבע על האוויר. אם היה שם מישהו, נגיד, שי גור, מבטה היה נוחת לו בול על הג'אנק. "שלום!" היא אומרת. ומיד איה מוסיפה: "הגענו!".

"הגיע הזמן", ממלמל הנסיך. "ומילא אנחנו", הוא מוסיף ומצביע לעבר מיקומו המשוער של הג'אנק המדובר, "הוא ממתין לכן עוד מאתמול". יונתן דרורי קוטע אותו. "יאללה, אין זמן. הבחור של שייק'ה חטף איזה וירוס ואני רוצה שאתן תפקחו עליו עין". "רק אל תשכחו שזה בלאק־אופס", משחיל הנסיך מהצד. "אין לכן אישור רשמי להיות שם וכדאי מאד שרק הוא ייראה אתכן". לפני שמי מהן מספיקה לענות או למחות יונתן דרורי נוקש באצבעו ושתיהן צונחות כשקי תפודים.

הנסיך מחווה בידו ושני מגעולים נוספים מגיחים מהצללים ונושאים את גופותיהן אל הרמפה (ליד הבן־דודה בתיבה שנראה מבולבל אך מרוצה מתמיד) בזמן שצורותיהן האסטראליות מפליגות באובסקופט אל הסמלים על הגוויה של הגברת עם הנעל הבודדת.

בחזרה לענייןעריכה

"פאאאאזיל נסיכי היקר", אומר שטרודל ומנגב זיעה מפניו במפית השווארמה שהוא אכל קודם כדי לשמור על המסקרייד. הוא עוצר כדי להחניק גיהוק ומוסיף בקול מתוק מעמבה "המועצה הנכבדה לא באה לפה בשביל לראות מופע קוסמות, אנחנו רוצים לדבר על ההסכם".

"אבל בשביל זה הבאתי לפה את הקוסם", מתרגז הנסיך. "אל תרגיז אותי! הם המגשרים בינינו לכלבלבים. ושלא תחשוב שאני לא יודע שהצ'יילד המאומץ שלך לקח אתמול את המסקרייד לסיבוב והחזיר אותה שבורה", הוא מוסיף בחריקת שיניים. "אי־אפשר לשבת פה בשום מקום, הכל שברים! אבל על זה אנחנו נדבר אחר־כך".

מבט מבולבל מופיע על פניו של האנס. מה שמטריד אותו אינה העובדה שבן חסותו הפר את אחת המסורות המקודשות של הערפדים, לא שפאזיל הצליח לגלות את השבירה ואפילו לא העובדה שהילד טרם השלים את הכשרתו ועל כן עוונותיו הן עוונות האדון... זו בעיקר ההשפלה בפני כלל חברי הפרימוג'ן. "איזה מזל שאנחנו לא יכולים להסמיק" לוחש ראם לאיוב ומצחקק כגימנזיסטית.

"גם לאכול ערפדים לא אמורים, אבל איכשהו אנחנו מסתדרים", מודיע קול מאחורי שטרודל הנבוך. דמות גברית מתממשת מתוך הצללים בהדרגה, כחתול צ'שייר. זה מתחיל מהג'אנק, מודגש ובפרונט, דרך החיוך מעוטר פרורי השטרודל בפייד־אאוט, ועד לאופי המטושטש שנותר אי־שם בצללים, בגדר שמועה. הוא לבוש במעיל רוח בצבע חום שאמור להיות כהה אבל הוא בעצם דהוי, והוא נוגס בתאווה חייתית כמעט בפרוסת שטרודל מהבילה ואיכותית שאחוזה בידו. "מתנצל על האיחור, לקח זמן עד שחיממו את השטרודל בארומה".

האנס ממהר לנצל את ההזדמנות כדי להחליף נושא. הוא מסתובב אל הבחור, פושט את ידו ואומר "שלום שי, שני שקלים ושבע אגורות בבקשה".

האבנים מתגלגלותעריכה

לפתע עולה ריח מלח באויר. שאון גלים קלוש מהדהד ברחבי החניון, כאילו מישהו הצמיד אל אוזני הנוכחים קונכיה גדולה, ואז מלמול הים מתפוגג וגווע. "הסדקים מתרחבים.." נשמע קול נשי חולמני מתוך החשיכה.

אין מקור מדוייק לקול: הוא מהדהד מן התקרה, ניתז מהקירות. "...ובאו השחפים אל הסלע - והסלע החריש..." מקונן הקול, "...ובא הירח אל הסלע - והסלע החריש." הלחישות מתעמעמות ומתחזקות חליפין "...אבל אז נשברו המים המרים על הסלע ולא יכולנו לאטום אוזניים, ולא יכולנו לעצום עיניים, ולא היינו כחולמים...".

מתוך חיבוק הבטון של אחד העמודים הרחבים נחלצת דמות נשית דקת גו. עורה אבן, אד חם עולה ממנה, והבטון נמתח אחרי בנטיפים ארוכים, כיד מאהב חמדני. עיניה חיות, חיוורות מאד, כמעט לבנות, עור פניה מקבל בהדרגה מרקם חי היא מביטה בהם בזה אחר זה: פאזיל, פון שטרודל, שי גור, יונתן דרורי... ועליו מבטה נעצר.

הבטון נכנע באחת וזולג למקומו כגומי. היא ניצבת ערומה ורטובה ממי ים. "רוג'ר?" היא שואלת "היכן כריות הפרפרים שלי?"

כולם מכירים את אנדרומדה. מלקאביאן עתיקה, רבת עוצמה ומחופפת על כל הראש. כוונותיה אינן רעות, אבל הצרה היא שהיא באמת מטורפת מכדי שאפשר יהיה לבנות על זה. בדרך־כלל היא לא גורמת לנזקים כבדים מדי, אבל בדרך־כלל היא לא עוזבת את הסלע שלה.

שטרודל נראה מזועזע, שי גור לא נראה בכלל, רק השטרודל החצי לעוס נשאר במקומו, ואפילו איוב נראה קצת מודאג. "אם גם היא כאן בגלל פרשת השבוע המצב גרוע משחשבתי", הוא מסביר ליונתן דרורי. הנסיך, שמתחיל להזיע דם, טופח על מצחו ומביט סביב בתחינה. אלהים, בבקשה תעשה שהיא לא תהרוס בטעות את הסנטר, אני מת על המקום הזה. רק הבן־דודה נראה מרוצה.

יונתן מחייך אליה. חיוכו מתרחב לאט. את פניו מכסה הבעת אושר. חיוכו ממשיך להתרחב. עיניו מנצנצות יותר ויותר. הבעת האושר הופכת, לאט, ממוגזמת ללעגנית, ומלעגנית למבעיתה. הוא משפיל את עיניו לרגע, שולח יד עטויה כפפה שחורה לכיס חליפתו שמתחת למעיל, ושולף משם בקבוקון קטן ובתוכו נוזל אדום בוהק, שקוף וצלול. הוא מסיר לאט את הכפפות וטומן אותן בכיס המעיל, מחזיר את מבטו הנוצץ-מאוֹשר אל עיני אנדרומדה, ובלי להסיר ממנה את המבט חולץ את פקק הבקבוק, מטפטף ממנו נוזל דמוי ג'ל אדום אל ידו הלבנה וארוכת הציפורניים ומתחיל למרוח את ידיו בתנועות עגולות וחלקות.

"מה שלומך, יקירתי?" הוא אומר בקול רך שברכים כשמבטו... משתנה מעט. אל המבע הלועג מתגנב מה שנראה כמו רוך אמיתי. ותוך שהוא מורח את ידיו ומדבר, גבותיו מתרוממות בהבעה רחומה, דואגת, אולי אפילו... אוהבת? באמת? "אנחנו קצת עסוקים עכשיו. מה דעתך לקבל סיכוי לשנות את גורלך לטובה, לחזור אל הסלע שלך, ולחכות בו עד ששוב אשכח מקיומך?". ידיו הולכות ונעשות אפורות. צפורניו משחירות.

אנדרומדה מזדקפת כמלכה, מטה את ראשה ומביטה בערפד שלוף הציפורנים. "תינוק," היא אומרת רכות, "אני רואה דרך כסות בשר המילים שלך. אני אזהה את הלב הרקוב הזה בכל מקום." ריסיה מרפרפים צללי נחשים על לחייה כשהיא מפזמת ניגון עתיק: "בעידן אכזר, נער צעיר/ בן שביעי לבן שביעי/ יצא לטרוף את העולם...", היא ממקדת בו את מבטה, קולה קול זקנה מנסרת "הם יתפסו אותך בסוף וימלאו לך את הבטן בסלעים". מבטה מצטלב אל פאזיל. "ואתה, קל דעת ונחבא. מסתתר מאחורי אפרכסת תלושה. בורח מתשובות. תענוגות קצרי ימים, נסיכי".

גופה רפה, היא נאנחת ומביטה ללא ריכוז על נקודת אור מסתורית. "הסדקים מתרחבים..." היא אומרת לעצמה, מבטה נודד מעבר לאדמה ולבטון לעבר הים. "המים הופכים מרים..." היא מתחילה לצעוד אל הקיר. אדוות מתהוות בבטון כשהיא פוסעת, כמו כף בקערת קורן־פלקס.

אבן מקיר תצעקעריכה

"פרימוג'ן טרמר, יש סיבה שאתה מזמין נשים מעורטלות לישיבת פרימוג'ן?, זה מבחינתנו עלבון וחוסר כבוד!" רוטן האנס פון שטרודל לעברו של דרורי. "פאזיל, תעשה סדר לאלתר או שתסתדר ללא נציגות ונטרו בישיבה כאן", הוא נוהם, "זאת הפעם האחרונה שאני מוכן להגיע לאחד מהמקומות הציבוריים שלך!".

ראם לוחש לאיוב: "איזה משבית שמחות השטרודל הזה, סוף סוף דרורי מגדיל ראש ומביא חשפנית לישיבות המשמימות האלו והשטרודל מצווח ככרוכיה. אני שנים אמרתי שאת הישיבות האלו צריך לארגן במועדון הבורסה".

פאזיל אינו שומע דבר. כשפרימוג'ן טרמר הוציא את משחת הטחורים האינסטינקט הראשוני שלו היה להוריד את המכנסיים, להתכופף מעט ולצרוח, אבל עכשיו הוא יכול לראות רק דבר אחד: את הגדם המכוער במקום שבו היתה הזרת של יונתן דרורי עד הפעם האחרונה שהוא התעסק עם זקני שבט מלקאביאן. הגדם מחייך אליו, ופזיל מרגיש את יתרת הזרת של דרורי שנשארה בתוכו פועמת, מזדחלת, גוררת את עצמה עוד מילימטר במעלה מעיו המתים, בדרכה האטית אל לבו. הגדם מחייך אליו בחיוך רחב מדי. רק הבן־דודה נראה מרוצה.

"בהיותכם ילדים", מצטלצל קול האבן של אנדרומדה, וההדים מקירות המרתף מחרים מחזיקים אחריה כעדת מאמינים: "דברתם כילדים, הבנתם כילדים, חשבתם כילדים". היא משתיקה את ההד בהינף יד קצר־רוח וממשיכה: "כשתהיו לאבן תשימו קץ לדברי הילדות. ההר פצה את פיו, נסדק, התפצל. עוד מעט תבלע החשיכה את הכל. רק ילדי הדם, המורגלים באפילה, יאירו את הדרך. כל אחד הוא אור קטן..." והיא עוברת לפיזום איטי של מחרוזת שירי חג.

פאזיל פותח את פיו כדי לשנות נושא, אך אנדרומדה שבה לצטט מהמודול: "אני מעניקה לכם את האמת. לוויתן ירחץ כַּשֶּׂה בנקיון כפיו. הדם על ציפורניו נשפך בידי הסמרטוטר". ואז היא מוסיפה במלמול "עטוי שלמת קרעי נשמות יקום הסמרטוטר מן הצללים ויפסע אל הלילה הנצחי וידיו מגואלות במורא העכבר".

"ואם מדברים על עכברים", מנסה פון שטרודל, אבל אנדרומדה חותכת אותו ללא רחמים. "כילדים דעתכם מוסחת על־ידי ההסכם המביך שלכם. כשתהיו לאבן תתנו דעתכם למלח. המלח בורח, מטפטף בין החריצים, לתוך הפיצול. והדלת נפתחת. וְחָֽפְרָה֙ הַלְּבָנָ֔ה וּבוֹשָׁ֖ה הַֽחַמָּ֑ה בְּים הַמָ֑וֶת וּבִיר֣וּשָׁלַ‍ִ֔ם". הבטון לרגליה של אנדרומדה מתרכך כשהיא שוקעת לתוכו ומעיפה מבט אחרון על המועצה. "וְנֶ֥גֶד זְקֵנָ֖יו כָּבֽוֹד׃".

העיניים לעתידעריכה

רצפת הבטון פולטת גיהוק קטן, כמאהב שבע, וחוזרת למצבה הטבעי. איוב עומד זעוף. "היא תמיד גונבת לי את ההצגה", הוא ממלמל לעצמו בשקט ואז חוזר על המשפט באזני יונתן דרורי. "ילדון", הוא אומר לפאזיל, "אני זז. היא ספרה כבר את הכל..." וחפוי ראש הוא הולך מהם.

פאזיל מביט ברצפת הבטון בחוסר נוחות. "האמת היא שגם עלי קצת נמאס המקום הזה. בואו נצא מכאן לפני שהשומרים יגיעו. מסקרייד וכאלה. אתם!" הוא פוקד על המגעולים, "תביאו אותו" הוא מצביע על הבן־דודה. "יאללה, בואו נתחפף מפה".


תפריט האתר: מונטאז' חלקי הסיפור, חלקי השחקן, חלקי העולם, אירועים, היסטוריה, עולם, כוחות ומתנות, קישורים

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית