תפריט האתר: מונטאז' חלקי הסיפור, חלקי השחקן, חלקי העולם, אירועים, היסטוריה, עולם, כוחות ומתנות, קישורים, בעלים: אין
לעמוד הקודם: לעבר הלא נודע#גורלות: הפגישה הראשונה בין יוני ואניטה
תינוק
היכנשהו מתחת לתל אביב:
טיפשששששש....
יו...ניסססססס..... אברם......... בנננננננןן....
פרררררפרררר לאשששששששש.....
כאבבבבבבבבב כאב.... כאאאאאאאאאבבבבבבבבבבבבבביממםםםםםםםם!!!!
מאת: Joshua Hoffine
ומעל:
"הלו, אני מדבר עם אניטה ברון? שמי יונתן סישל, ואני קרוב משפחה של... של האדון המבוגר שנפטר לא מזמן ושנהגת לטפל בו. הגעתי למספר הנכון?"
גולה
"כן," אומר קול נשי אפוף שינה ומבליע פיהוק, "זאת אניטה".
דקירת חרדה דקיקה עוברת ביוני. לאחרונה, והוא לא אוהב לחשוב על זה, הוא מאבד שעות. מבט חטוף אל השעון מרגיע אותו, רק שבע בערב, שעה סבירה לכל הדעות. ועדיין המחשבות שלו מתחילות לנוע במסלול הכפייתי משהו של חישוב הזמנים לאחור. האם הוא זוכר מה הוא עשה רגע לפני?
"אני מצטערת," היא אומרת וקוטעת את המחשבות שלו באחת, "ג'ט לגס." אניטה מפהקת פיהוק נוסף. תמיד היה לה קשה להתעורר, ועכשיו עם העבודה החדשה כדיילת היא לגמרי הפוכה. היא מנסה להבין מי הבחור על הקו. היא לא היצור המבריק ביותר, אבל היא משתדלת. מר הרצפלד נפטר לא מזמן אז כנראה מדובר בקרוב משפחה שלו. אולי זה לגבי מה קופסאת התכשיטים שהוא השאיר לה? הסתייגות מתגנבת לקולה "אני לא המתנדבת היחידה שטיפלה במר הרצפלד."
תינוק
"כן... אני מדבר עם כולן. אני, זה לגבי משהו שהוא.. הוא השאיר לי בעיזבון שלו, ואני חושב שאולי היית איכשהו שותפה או עדה ליצירה של זה, או לקבלה של זה. וזה משהו לא כל כך", יוניס משהק שיהוק קטן, "אאוץ', כואב, סליחה. בקיצור, יכול להיות שכשהיית אצלו הוא ביקש ממך לקרוא לו או לכתוב לו דברים? או שהיו אצלו אורחים שקראו או כתבו דברים? אולי, אני יכול שאול אותך כמה שאלות פנים אל פנים? פגשתי כבר שלוש ארבע מטפלות שלו, זה באמת רק כמה שאלות", שיהוק.
גולה
"אה..." אומרת אניטה, הבקשה של יוני תופסת אותה בכלל לא מוכנה, "איך אמרת שקוראים לך?"
יצא לאניטה לצאת לפגישות עיוורות בעברה, אבל אף בחור שהיא דיברה איתו בטלפון לא היה כל כך - אניטה מנסה לנסח לעצמה מה מטריד אותה בשיחה עם יוני - הוא לא גס או אלים, הוא דווקא מנומס ונשמע די נחמד, פשוט יש בו משהו כל כך... מוזר.
"אמרו לך שאתה מוזר?" היא שומעת את עצמה שואלת, ואז צוחקת במבוכה ואומרת "אבל אנחנו יכולים להפגש אם אתה רוצה".
'יופי מפגרת!' צועק קול קטן בתוכה, 'עכשיו גם את צריכה להפגש עם הווירדו הזה...'
תינוק
>שיהוק< "זה באמת רק כמה שאלות. אני מאוד מעריך את זה."
יוניס מגיע לבית הקפה בטשרניחובסקי. בתקופה הזאת הוא כבר מתגלח רק כשהוא צריך לפגוש אחד מהאנשים שהכירו את הרצפלד. כשהוא לא ממוקד במשימה הולכים לו ימים שלמים לאיבוד. החשמל והמים עדיין מחוברים אצלו, והוא עדיין יוצא מדי פעם. הוא יצא עם אחת הבחורות שהיו אצל הרצפלד. יצא... יחסית יצא. אבל כעת הוא ממוקד. חולצה אדומה.. חולצה אדומה..
מבטו נתקל בה. המראה שלה הוא כמו אגרוף בבטן. הוא מרגיש שהוא מכיר אותה. אולי זה הסטאר-קוואליטי במבט שלה... ואולי... הוא פוסע צעד קדימה.
"אה..." , הוא שומע מאחוריו את הקול מהטלפון, "אתה-?"
מסתובב. הו, אז זו אניטה. נראית נחמדה.
כעבור כמה דקות :
"אז", הוא לוגם לגימה ראשונה מהקפוצ'ינו, "הרבה מהבחורות שהיו אצל הרצפלד סיפרו לי על כל מני דברים שעשו אצלו. אכפת לך לספר לי על זה קצת?"
גולה
אניטה לוגמת לגימה נוספת מהקפה ההפוך שלה. היא רצתה קרואסון אבל הזמינה מוזלי ועכשיו היא מנקרת בו בחוסר חשק. היא בוחנת את יוני ועדיין מנסה להחליט מה היא חושבת עליו. נחמד - היא מסכמת, אבל מוזר, כל השאלות האלו על מר הרצפלד לא מאד ברורות לה. היא משעשעת את עצמה במחשבה שהוא פסיכופט מסוכן, מהסוג שהשכנים מספרים עליהם עד כמה הם היו מנומסים ואיך תמיד שילמו את ועד הבית בזמן. תמונה מבזיקה בעיני רוחה, הגוויה שלה מטולת בחצר מזוהמת. היא מגרשת את המחשבה הלא נעימה הזאת ממוחה. דברים כאלו לא קורים באמת...
מה היא עשתה אצל מר הרצפלד...
לרוב אניטה נוטה לזרום עם הדברים כמו שהם. תיכון, צבא (קצונה כמובן) קצת התנדבות ועכשיו העבודה כדיילת. היו שנתיים באוניברסיטה אבל היא החליטה לעשות הפסקה. עריכת דין זה לא ממש בשבילה ואין לה רעיון אחר. אבא ואמא מאוכזבים אומנם אבל היא הבטיחה להמשיך בשנה הבאה, כנראה שהיא תשלים את התואר למרות הכל. ואם תומר (הנבלה שימות אמן!) לא היה עוזב אותה בשביל המפגרת עם השתלים, היא בטח הייתה עסוקה עכשיו בבחירת קייטרינג והזמנות במקום לשבת פה עם יוני. הוא באמת נראה סוג של בסדר, עם פס זיפי הזקן ליד הסנטר שהתפספסו לו בגילוח והמבט הרציני והכל, אבל לא בא לה לזרום עם השאלות התמוהות שלו בלי להבין.
"למה?" היא שואלת, "למה אתה רוצה לדעת?"
תינוק
"אני קרוב רחוק של מר הרצפלד, אבל לא הכרתי אותו. הוא ניתק קשר מהמשפחה שלנו לפני שנולדתי, הוא הגיע לברית שלי והביא מתנה והלך. כבר אז הוא היה עיוור. אבל כשהוא נפטר הוא השאיר לי את... מן אוסף מוזר".
אוקיי, עד עכשיו שיקרת לה מספיק בשביל כל החיים שלך (איתה?) (מה אני אידיוט? שתוק שתוק שתוק). הקיצר, תתחיל לומר משהו אמיתי. בעיקר תפתח את הפה שלך. דבר אמת, תחשוב פחות, ותיראה פחות אידיוט. מה שנוגע לאירוע המוזר מאחורינו. יאללה אודרוב!
"בקיצור, אני חושב שנתקלת בזה כשהיית אצלו. הרבה דברים שכתבו לו, ושהוא קיבל מכל מני אנשים. עכשיו זה אצלי, אני בקושי מבין מה כתוב שם אבל עושה רושם שזה יכול לספר הרבה על הרצפלד, ועל מי ומה הוא היה, ואני רוצה להבין אותו יותר-"
די לשקר! אבל מה אני אגיד לה? שהעולם בסכנה? שהעולם אולי בסכנה? ש....
"בקיצור" >שיהוק< "סליחה. בקיצור הרבה דברים לא מסתדרים שם. ואני לא מדבר רק על זה שזה עשוי מהמון חתיכות של ניירות, מעטפות וכל מני דברים לא קשורים שאיכשהו כתבו עליהם. יש שם משהו שממש... לא מסתדר. יש לי תחושה שהוא האמין במשהו... או רצה לומר משהו-"
סוף סוף. היה כל כך נורא? כן.
"בקיצור, אני מנסה להרכיב את הפאזל. קיבלתי את השם שלך דרך הסוכנות, ורציתי לבקש שתספרי לי קצת על מה שעשי ועברת אצלו בדירה, על איזה איש הוא היה, אולי על מה שכתבת בשבילו, אירועים יוצאי דופן. זה יעזור לי. מצאתי בין הניירות גם את זה - "
יוניס שולף נייר חום, כזה של שקיות פיצוחים, שמכוסה כולו במילה אחת שכתובה שוב ושוב ושוב, בכתב יד נשי עגול, שהולך ונעשה יותר מרושל, ויותר מרושל, ויותר חד, ויותר מפלצתי.
המילה שחוזרת על הנייר כמה עשות פעמי היא:
אניטה
ואחרי הופעתה האחרונה ישנו ציור משונה. יוניס מניח את הנייר על השולחן.
גולה
"זה היה בין הדפים שמר הרצפלד השאיר לך?" שואלת אניטה בפליאה, כשהיא הופכת את השקית מצד לצד, "זה בטח התגלגל פנימה בטעות.." היא מסווגת את זה תחת "מוזר ולא מעניין", ומושכת בכתפיה בתנועת "לא יודעת" לעבר יוני. אלא שאז שהיא קולטת את המבט שלו נח עליה, כבד ורציני וקודח, והיא נעה באי נוחות במושבה. תמונה מבליחה בראשה. מטושטשת. אלימה. דם וטופרים. הלב שלה הולם לאט יותר, כמו תוף גדול ואיטי שמקצבו אינו קשור אליה. ובבת אחת זה נגמר, והיא לוגמת לגימה מהירה מהקפה, שולפת לעצמה סיגריית מנטול דקיקה ומתנערת. אוף, הסרט הזה שהם הקרינו בטיסה, פשוט עושה לה סיוטים.
יוני מצידו האחר של השולחן נראה רגוע, סבלני. הכל היה בסדר אילולא הוא באמת רוצה תשובה על השירבוט הזה. כאילו, מה יש כבר להגיד?
"זה סתם קישקוש שלי", היא אומרת, "מה כבר נראה לך שזה?" ואז היא חושבת על מר הרצפלד ועל המוזרויות שלו, והשריפה ונאנחת "אני מניחה אתם פשוט משפחה כזאת של מוזרים..."