FANDOM


תפריט האתר: מונטאז' חלקי הסיפור, חלקי השחקן, חלקי העולם, אירועים, היסטוריה, עולם, כוחות ומתנות, קישורים, בעלים: גולה


בוקר ערפילי עולה על לונדון, שולח אצבעות לחות ואפרוריות דרך חלון חדרה של מיקאלה, בקומה הראשונה של האחוזה המשפחתית. היא מתעוררת ומביטה מסביבה בתחושת זרות מסויימת. היא לא נמצאת כאן הרבה, ולמרות שאין לה בעיה שרק זוג המשרתים הקשיש, הרייט ורוברט, מארח לה לחברה במבנה העצום הזה, היא אף פעם לא שהתה כאן מספיק בשביל לקרוא למקום הזה בית.

מוכנית היא מושיטה את ידה אל המחשב הנייד שנח על כוננית לצד מיטתה, יחד עם כוס מים, גרזן הטלה, צרור מפתחות וכלבלב קרמיקה שפשוט שבה את לבה. אין ספק שהרייט תגיע בקרוב עם ארוחת בוקר, אבל עד אז היא עוברת בריפרוף על שני איזכורים חדשותיים שעוררו את עניינה לאחרונה:

  • באגם ווסט ווטר נמצאה לפני כשבוע גופת נערה. כתבות המשך עידכנו את הקוראים הנלהבים כי הגוויה עדיין לא זוהתה, אך היא בת למעלה מחמש שנים ונשמרה במצב מצויין הודות לרמת החמצן הגבוהה במים. מיקאלה לא הפגינה עניין מיוחד בחקירה עד שתמונות הנערה המתה הוצגו מעל דפי העיתונים בתקווה שהיא תזוהה: כמו כל אנגליה, נדהמה מיקאלה לראות עד כמה טוב נשמרה הגוויה. היא נראתה כפסל שעווה, החל מתוויה המושלמים וכלה בשמלתה הלבנה שנשתמרה להפליא גם כן. עצם מראיה הדליק נורות אזעקה בראשה של מיקאלה: היא נראתה כקורבן; זבח זהוב לאיזו הידרה רעבתנית. והיה גם תליון הזהב הכבד שענדה, ולו צורת טיפה. הוא נראה למיקאלה עתיק, והיא יכלה להשבע שלו הייתה בוחנת אותו מקרוב הייתה מגלה בו חריטות עדינות שנראו רק במטושטש בתצלומים.

'ללא ספק יש כאן משהו', מסכמת מיקאלה לעצמה ומעיפה מבט נוסף ביפהפיה המתה, אבל יש גם נושאים עדכניים מאלו.

  • דווקא בכתבה קצרצרה במגזין נשים היא נתקלה בסיפור הכלות של הידון ברידג', עיירה קטנה בצפון מזרח אנגליה. נראה כי חמש כלות סירבו בשבוע האחרון להנשא לארוסיהן ונסו מן הכנסיה. זה אולי מספר זניח במקום כמו לונדון, אבל בהידון ברידג', המונה כ-2000 תושבים, מדובר בככל אוכלוסית המתחתנות המקומית. המגזין הצליח להשיג תגובה מאחת הנערות הלן בייקר, שסיפרה בעינים מצועפות (כך במקור) "שהיא מאוהבת מעל הראש" וגם "שלפעמים צריך לזרוק הכל לעזאזל וללכת בעקבות הלב - גם אם פגשת את הבחור לפני יומיים." ומיקאלה לא הצליחה להמנע מלחשוב שדווקא הפעם היה עדיף לה לנעול את הלב בבית.

כשמיקאלה סיימה לקרוא היא עברה מוכנית לאתר החדשות. היא רצתה לברר את תחזית מזג האוויר ('גשם ועוד קצת ערפל', הניחה בקול קטן וממורמר), אבל היא בטח לא ציפתה להתקל בכותרת המרעישה עדיין נעדר הילד מביצות יורק. מיקאלה שקעה בקריאה, מתעלמת אפילו מריח החביתיות הממולאות של הרייט שנכנסו זה עתה, מלוות בהרייט עצמה, אל חדרה.

זמן מה מאוחר יותר היא סיכמה לעצמה הפרטים הבאים:

  • בביצות צפון יורק נעלם אתמול טימותי ברטון בן השמונה. הוא יצא, בליווי חבריו לספסל הלימודים לסיור לימודי. הילדים קיבלו הוראה להשאר קרוב ונעו בקבוצות סדורות עם הורה מלווה. טימותי, שבקש ללכת לשירותים, לווה על ידי המורה לתלולית סמוכה וזכה בפרטיות מעברה השני. המורה, דיאנה הופ, וידאה שהילד מסתדר וכשנענתה בחיוב שקעה בשיח מיסרונים עם בן זוגה. בתום אותן דקות גורליות קראה דיאנה לטימותי שוב, ומשלא נענתה ניגשה לבדוק מה מצבו. טימותי נעלם. מאז ועד עכשיו צוותי משטרה, ומתנדבים הגיעו לסרוק את איזור הביצות, אך ללא הצלחה. מיקאלה תוהה לעצמה, בעודה לועסת חביתיה קרה למחצה, מדוע הם לא כותבים שום דבר על העקבות.

היא לוגמת מהקפה החם ומנסה להרגע. 'מה כל כך מסעיר אותי?' היא תוהה. ילדים נעלמים מפעם לפעם, מצער ככל שזה לא יהיה; ופתאום היא נזכרת בבוקר אחד, בילדותה, כשהיא עומדת מחוץ למטבח ביתה ומאזינה לאמה וחברתה משוחחות על המקרה הזה. לא היא מתקנת את עצמה; על מקרה דומה. ילד אחר נעלם בביצות יורק (מה היה שמו?), נדמה לה שגם אז זה היה קרוב לראש השנה. הוא נמצא אחר כך, היא זוכרת, על זה הן דיברו, הוא נמצא מבותר ומונח באיזה אופן מיסתורי בלב הביצה. היא לא זוכרת את הפרטים, רק את הדממה המעיקה שהשתררה כשהיא נכנסה פנימה.

"אדוארד ברייד!" היא קוראת בקול כשהיא נזכרת, מחרידה יונה מנומנמת מאדן החלון.

'האם זה קשור?', היא תוהה לעצמה, מלטפת את מקשי המקלדת בהיסח הדעת. עברו לפחות 20 שנה מאז המקרה הזה ועד היום...

שמש תשושה מפציעה מבין העננים. מיקאלה גומעת את שארית הקפה. זמן להחליט. זמן לעבוד.



להחליק החוצה מהמיטה. לזכור לא לפזר פירורי חביתיות על המצעים - בכל זאת, הרייט צריכה לנקות אחריה, ומי בכלל החליט שמשרתים מסירים מהעומס? כל הנסיון הזה לא להעיק עליהם יושב לך על הכתפיים כמו גרגויל על כרכוב בנוטרדאם. לסלק את ספל הקפה אל אדן החלון, להצית סיגריה, להציץ החוצה; לשאוף.

מה שהיה בית אחוזה רחב ידיים וראוותני בשנת 1899 חולק לבתי דירות בשנות השמונים של המאה הנוכחית - ואפילו כך היו שלוש הקומות ותריסר החדרים, שהוקצו לטובת מגורי היורשת היחידה להון המשפחתי, כמעט דוחים בראוותנותם. מי מחזיק אחוזה בדרך קנסינגטון בימינו? ובכן, את מחזיקה, מיס ג'נובייזי. את, וההון המשפחתי המפוקפק שירשת, שמאפשר לך לחיות כמו ילדה מפונקת.

גני קנסינגטון והייד פארק נפרשים ברצועה ירוקה מחוץ לחלון, מעבר לכביש, מלאים הבטחות על ריצת בוקר ודלקת ריאות. מיקאלה מציתה עוד סיגריה בהצדעה לכל אפשרויות השחתת-הריאות האחרות שהיא מחמיצה ונפנית להתיישב על אדן החלון, רגליים מיטלטלות ועשן מיתמר, מתבוננת בהרהור במסך הלאפטופ שהשאירה על המיטה.

הקורבן באגם מסקרן אותה יותר מכל. חמש דקות לבד עם התליון הזה ואני מסודרת; עוד יומיים לסגור פינות על הכת שתקעה אותה שם, אולי למחוק איזו מפלצת אגמים שכוחה אחת, וגמרנו. אבל זה לא בוער; גם הכלות של הידון ברידג' יחכו, וזאת בעיקר בשל העובדה שטימותי ברטון עשוי עדיין להיות בחיים, וזה מה שמכריע את הכף.

"נכון, סאמנר?" היא מפטירה כשהיא מחליקה מאדן החלון, טופחת בחיבה על ראשו של כלבלב החרסינה המזוויע ופוסעת אל הבגדים שהרייט קיפלה עבורה על הספה. "ילדים חיים חשובים יותר מילדים מתים." ג'ינס, גופיה, חולצה, אפודה, סוודר, שני זוגות גרביים, מגפיים נוחים; הכפפות, המעיל, הכובע והצעיף מחכים למטה. היא תוחבת לתרמיל את הלאפטופ, הגרזן והמפתחות - כולם נוחתים לצד ארסנל שלם ומהונדס בקפדנות בתוך חלל התרמיל, החל מצלבי כסף וכלה בצילומי שנות השבעים של דיוויד בואי - הדברים שלא ידעתם על זומבים! - וגומאת את המדרגות למטה שלוש-שלוש, למגינת לבו של רוברט הזקן.

"אני עוברת במוזיאון הבריטי ואז נוסעת ליורק," היא מפטירה בעוד הרייט מתעקשת לארוז אותה במיטב בגדי הצמר, ממש ליד הדלת. "יומיים, אולי שלושה."

"דרך צלחה," מהנהנת הזקנה. ככה זה עם בריטים. הם לא שואלים אותך למה, או איך, או אפילו אומרים "תזהרי הפעם" או "קצת פחות דם על הוויסקוזה בסיבוב הכביסה הבא, כן?". לא, לא. "דרך צלחה" לאקוני, חיוכון מנומס ודלת הבית שלך שנטרקת מאחורייך ומשאירה אותך בתחושת רווחה בחוץ הגדול והמבטיח של עולם מלא מפלצות, אבל נטול גינונים בריטיים.

"וטוב שכך, נכון, סאמנר?" היא אומרת אל התרמיל. הוא שם - סאמנר תמיד שם - ומיקאלה יודעת שאי-שם בעולם יש סיפור נפלא שמחכה להתגלות, על כלבלב חרסינה מחריד בסכריניותו שעוקב אחריך לכל מקום כמו ספחת ולא נשבר אף פעם; אבל היא כבר התרגלה אליו, והוא בעליל חיבב אותה מספיק כדי להצמד אליה, כך שבנסיבות הנוכחיות הוא היה פחות או יותר כמו משפחה.

יש שיאמרו שאופנוע הארלי דיווידסון הוא מכונה וולגארית וסרת טעם, והם ודאי צודקים. אבל כשאת גומאת את אנגליה לאורך ולרוחב את רוצה משהו מוצק ובהמי שיצחק בבוז למראה שלוליות בדרכי עפר של חוות מרוחקות (ולמה, לכל הרוחות, חייבים אנשי זאב תמיד להופיע בחוות מרוחקות דווקא?), שיטחן דלק בלי הכרה, וגם - היא הודתה בפני עצמה כשדחפה את חפיסת הסיגריות הממועכת לכיס מעיל הטרנץ' שלה והתניעה - כי כשאת ציידת מפלצות פשוט יש פוזה מסויימת שחייבים לתחזק. ככה זה.


מיקאלה עוצרת את בהמת הברזל רעת המזג שלה בקשת רחבה מול הכניסה הדרומית של המוזיאון, ומעליבה באופן אישי שתי עלמות בגיל העמידה שלא נועצות בה מבטים זועפים כי להן יש נימוסין טובים. אבל היא לא מסתכלת עליהן, היא גם לא מביטה בשלל התיירים הממלאים את הרחבה, בתלמידי בית הספר הצוהלים וגם לא בסטודנטים, האמנים או הנערות הרגישות שבאו לקרוא שירה ולבכות. לא, מיקאלה מביטה למעלה, אל גמלון הכניסה הניאו-קלאסית מפוארת, ומשם אל העמודים היוונים שמעניקים למקום נופך של קדושה.

היא זוכרת את הפעם הראשונה שסבה הביא אותה לכאן, אלוהים רק יודע מה הניע אותו לעשות כזה דבר, ואותם פרפרי התרגשות שמלווים אותה עד היום געשו בבטנה. חוויה בלתי צפויה לילדה שלא הגתה כל חיבה למוזיאונים, לספריות או למה שבתוכן.

"יפה?" שאל ג'יימס.

"מאד" היא אמרה, וחשבה שהנה בכל זאת יש משהו נעים באיש הקודר הזה.

"אחיזת עיניים לפתיים," הוא הצליף, זוקר אצבע גרומה מול אפה בתנועת נזיפה. "מאורה מצועצעת של שודדי קברים. אל תשכחי זאת לעולם!" והוא הסתלק משם בצעדיו המהירים, מותיר אותה לדלג מאחור.

היא קבעה בשלב מוקדם למדי שהוא איש איום ונורא והתעלמה ממנו כמיטב יכולתה מאז. היום, כשהיא מבינה יותר, היא עדיין חושבת שהוא היה איש נורא, אבל גם ראוי למעט רחמים. הוא חשב שליהנות מהחיים זה סוג חולשה. היא חושבת שהוא פספס את כל הטעם למלחמה שלהם.

"והנה הוא חרבן לי את זה שוב," ממלמלת מיקאלה לעצמה בעודה מעבירה רגל מחוטבת מעל המושב אל האדמה. סאמנר נובח נביחות חרסינה של הסכמה כנגד קופסאת משקפי השמש כשהיא שולפת את תג ה-Researcher המזוייף שלה ומצמידה אותו אל כיס הג'ינס, "כן, חומט," היא אומרת לו, כשהיא צועדת אל הכניסה, "אני יודעת שאני צודקת".


היא חוצה את הטבעת הרחבה המקיפה את אולם הקריאה, מתעלמת מהתיירים שלוטשים בה מבטים ונכנסת פנימה. אולם הקריאה הוא קודש הקודשים של המוזיאון; כאן אין שכיות חמדה גנובות, אלא את מטמון הידע האנושי, עדיין על נייר, עם הריח וכל השאר; נדבכים על נדבכים של ספרים מטפסים אל תקרת הסקיילייט, יותר ידע מאשר אדם אחד יכול לקרוא בתקופת חיים שלמה.

מדרגות מתכת מובילות לקומה השניה, ודלת בין האצטבאות מובילה לפרוזדור ארוך ומרובה פניות. מכאן מגיעים לחדרי האחסון - נעולים בקפידה, עם תאורה אדמומית ואחוזי חמצן מנוטרים כדי להגן על הטקסטים העתיקים; כאן גם נמצא חדר העבודה של פרופסור פלאילוגוס, ומיקאלה נוקשת על הדלת ונכנסת בזהירות כשנשמעת התגובה מבפנים.

"שלום, דורותיאה."

"שלום, מיקאלה." דורותיאה מרימה פרצוף ממושקף שללא ספק מעטר כל מילון שהוא ליד הערך 'הספרנית מהגהינום'. משקפי מצבט, פרקים גרומים, אף נצי ועיניים חודרות; היא לובשת טוויד בלתי נמנע, והפעם האחרונה בה חייכה הייתה כשהודיעו לה שדן בראון נהרג. מיקאלה פחדה ממנה בתחילה אפילו יותר מג'יימס, אבל חמש שנות פעילות צפופה יחד הנביטו הבנה, וסוג של רעות, בין השתיים.

מיקאלה ניגשת ישר לעניין. "אני צריכה העתק מכתביו האחרונים של רבי יום טוב בר יצחק."

פרופסור פלאילוגוס זוקרת גבה, מניחה מידיה את הספר ומצמצמת מבט. "רבי יום טוב..." היא אומרת בהרהור. "מה קרה? מצאת את היהודי הנודד?"

"לא," מיקאלה משיבה בקוצר רוח ומסדירה את התרמיל על כתפה בטלטול קל שגורם לסאמנר לייבב. "נעלם ילד בביצות יורק."

דורותיאה נאנחת וקמה, ניגשת למסוף בצד החדר. אצבעות גרומות מקישות בעוד היא מדברת. "אני מניחה שאת רוצה תרגום, ולא את שפת המקור?"

"תרגום. העברית שלי לא משהו. אבל אני בעיקר צריכה את הרישומים."

אצבעותיה של הספרנית קופאות מעל המקלדת. פניה עדיין מופנות למסך, אבל כל פרט בשפת הגוף שלה מספר למיקאלה על אי שביעות רצון קיצונית. רגע מאוחר יותר - וטפיחת אצבע נרגזת על מקש - דורותיאה מושיטה לה תדפיס בפנים חמוצות.

"אני לא רוצה לקרוא מחר שמצאו אותך מפוזרת לרוחב הביצה," מתרה הספרנית בלא רמז של חמימות בקולה. "הסמלים האלה אף פעם לא קשורים לדברים טובים."

"זה בסדר," מיקאלה משיבה בעליצות, מקבלת את התדפיס וגוללת אותו בחופזה אל הכיס הפנימי של מעילה לפני שדורותיאה תשנה את דעתה. "אני בטח סתם עושה עניין משטות."

"זה ילד נעדר," מפטירה הפרופסור ביובש כשהיא מתיישבת במקומה שוב, מרימה את הספר. "לא הייתי קוראת לזה שטות."

מיקאלה מנופפת לה שלום מנומס ומסתלקת, פורשת את התדפיס עוד ברדתה במדרגות, סוקרת אותו כשהיא כמעט נתקלת בתייר עם מגש האוכל שלו ולומדת איך אומרים 'לכי לעזאזל' בפולנית. זה לא משנה - עכשיו כשאנו חמושים בסמלי הגנה מקומיים, בלי שום קשר לטרגדיה שליוותה אותם, אפשר להמשיך. את העכרוריות אפשר להשאיר מאחור עם פרופסור פלאילוגוס; מה כבר היא יודעת על ילדים נעדרים?

בחדר הספריה דורותיאה ממשיכה לבהות במסך המחשב במבט נרגן, אצבעותיה הגרומות מלטפות את המקלדת. היא מורידה את משקפי המצבט מעל אפה, מנגבת אותן בתנועה החלטית, ומשיבה אותן אל מקומן. היא יכולה לחוש בנוכחותו של הגבר היוצא מהחדר הספרנית מאחוריה, אבל היא לא מביטה בו. היא לא רגועה. בדרכה היחודית היא מחבבת את הילדה.

"אני מקווה שאתה מתכוון לשמור עליה מר ריכטר" היא אומרת בגבה אליו. היא מכירה אותו מאז ילדותו כשם שהיא הכירה את רובם, גם אם בודדים מכירים בתפקידה האמיתי, ואיש מהם מעולם לא עורר בה דאגה כשם שמיקאלה מעוררת בה. אולי על שום גילה הצעיר, אולי כל שום היותה נכדתו של ג'יימס, שהיה חבר יקר, ואולי על שום היות מיקאלה אישה, לא יותר מנערה למעשה, יחידה מסוגה, בעולם של גברים ומפלצות. כך או כך דורותיאה חסרת מנוחה.

"היא מסוגלת לשמור על עצמה," הוא אומר בשקט "יש לה אינסטינקטים מצויינים".

"זה לא העניין," היא מסתובבת בחדות להטיל בו את אחד ממבטיה הפלדה שלה. הוא גבוה ורחב כתפיים, היא נאלצת לשאת אליו את עיניה, ויודעת שהוא מחניק חיוך.

"אל תגחך כאוויל," היא מצליפה "היא לא הרבה יותר מילדה, היא זקוקה להכוונה, לרשת בטחון."

"היא צריכה שנניח לעשות את העבודה שלה כפי שכולנו עושים" הוא מטעים ומביט בה בסקרנות, "מה נכנס בך? מעולם לא נטית לרגשנות."

דורותיאה מסבה את מבטה חזרה אל המסך. הבחור כמובן צודק, מה בשם הפרות הקדושות נכנס בה?!

עיניה דומעות מעט והיא מחניקה עיטוש במטפחת מעוטרת תחרה.

"אתה צודק היא אומרת," קצוות חדים בקולה, "ועכשיו צא וקח את שק הפשפשים שלך איתך לפני שאני מוצאת אותו ומכניסה את שניכם להסגר. זאת ספריה מר ריכטר, לא פנסיון חיות בר."

כמו על פי צו מתייצב בחור ממושקף אל מול הדלפק. "מדריך הציפורים של סר בולטון בבקשה," הוא מאנפף "מהדורת 1835 המלאה, כמובן". דורותיאה בולעת הערה נוקבת על מעלות הדיקציה ומכוונת אותו אל המדף הנכון. מתעלמת במופגן מהגבר שעושה את דרכו אל היציאה.

"אל תדאגי דורותיאה," הוא אומר במפתן בקול רם דיו לזכות אותו בתשומת ליבה הכעוסה, "אני שם עליה עין" והוא יוצא. דורותיאה מנידה בראשה במורת רוח ומנסה להחניק תחושת הקלה. כבר כילד הוא היה בלתי נסבל.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית